גשר על מים סוערים

(סיפורו של מעבר הבשור, ליד פארק אשכול)

נביעות עין בשור (עין א-שָּלָאלה) שבפארק אשכול הן לא רק מקור המים הטבעי היציב היחידי בעמק החוף דרומית לירקון, אלא גם הראשון שכזה בדרך ממצרים לכנען אחרי כ-200 ק”מ של מדבר צחיח ומכאן חשיבותן של הנביעות מזה אלפי שנים. אבל – הפתעה! מעבר הבשור המודרני, על שני גשריו, הינו רק בן פחות ממאה שנים בלבד! הכיצד???

הסיבה לכך היא שפיעתן העזה של הנביעות (כ-60 מ”ק לשעה) המציפה תדיר את מורד אפיק נחל בשור, מהלך מאות מטרים ולרוב מִקְוֵי הבוץ פָּשוּ אף במעלה הנחל. הבאים ממצרים חצו את הנחל בנקודה נוחה: תצלומי-אויר מימי המנדט מצביעים על דרך ישרה המגיעה מפתחת-רפיח (ועל קטע ממנה נסלל כביש 232 מצומת גבולות ועד ניר יצחק – וראו ב”ככה זה” 41); בהמשכהּ חצתה הדרך את הנחל מדרום לשלוליות, לא הרחק משחזור גשר הרכבת הבריטי, והגיעה לנביעות: כאן היה מעבר הבשור עד  17.4.1917, היום בו כבשו הבריטים את עין א-שלאלה מידי העות’מאנים במלחמה העולמית הראשונה (“ככה זה” 22). אגב, גם מעלה “דרך הבשור” מעמק הנחל ליד שִחזור הגשר  אל המישור – נסלל על אותו תוואי היסטורי.

לאחר כיבוש הנביעות והִתמקמות המטה הקדמי, סכרו יחידות ההנדסה את הנחל בקיר בטון עמיד (שחלקו שרד עד כתיבת שורות אלה – שנת 2009) כדי לאָגֵם את המים לצרכי הצבא וכך יוּבש האפיק שמצפון  לסכר. לרוחב הנחל הוקם גשר-עץ, כמטר גובהו מעל קרקעית הערוץ: מעבָר הבשור הנוכחי נחנך וקישר, בדרך ישרה, את הבסיס הצבאי הגדול שהוקם אז סביבו עם המטה העורפי ששכן בדיר אל-בלח.

עם סיום המלחמה ההיא  ניטש הבסיס, הגשר פורק והסכר נפרץ – “וְשָׁבָה הַדְּמָמָה ְכְשֶׁהָיְתָה” (ביאליק: מֵתֵי מִדְבָּר) ושוב, למשך כחצי-יובל שנים, פסחו עוברי-אורח על המעבר המרופש – עד ימי המלחמה העולמית השניה. בעת ההיא שררה בנגב בצורת קשה וכדי לתמוך בבֶּדְוִים  הגוֹוְעים ברעב ובצמא, שָׂכרה אותם ממשלת המנדט הבריטי כפועלי-כביש (ועל-כן הוא כּוּנה “כביש הרעב”) המוביל לשוּם מקום (היום כביש 241 מצומת גילת אל חורבת מעון). במעבר הבשור נסלל הכביש על צינורות-בטון עבי-כרס שהעבירו בקלילות את מי הנביעות, אך בשטפונות הראשונים נסתמו לחלוטין ושוב הבוץ חזר למעבר; לפני סלילת הכבישים הנוספים (232, 234) העדיפו הנהגים לחצות את נחל בשור ליד תל שרוחן וליד צאלים – גם כדי להמנע מאפשרות של מיקוש ומארב ערבי בסבך הקנים של מעבר הבשור (אירועים כאלה היו לפני מלחמת העצמאות, במהלכהּ ואף אחריהּ).

בחורף של שנת 1959, הגאוּיות בנחל בשור ניתקו פעמים אחדות את התחבורה באזור ואף גבו קורבנות בנפש; אלוף פיקוד הדרום דאז, אברהם יפה, נחלץ לעזרה וגשר-פרקים (“בֵּיילִי”) הוקם במעבר – הוא “גשר אברהם”. שנתיים מאוחר יותר הפתיע החורף שוב והשֶטֶף  ערער את בסיסו המזרחי של הגשר ולכן הוא הוחלף בגשר ארוך יותר. עם הכבדת עומס התנועה, עבר ה”ביילי” בשנת 1965 מתיחת-פנים והקלה נוספת בהרגשת המצור חלה בראשית 1978, עם סיום העבודות בגשר על נחל גרר (ליד רעים).

בשנת 1991 נחנך גשר הבטון החדיש במעבר הבשור וה”ביילי” פורק, והפעם סופית (*). לתוספת נופך זכה הגשר ממהנדס “דרך הבשור”, אשר רון מקק”ל, שיזם והקים (מחוץ לתכנון…) מחלף ממנו לדרך הנופית, לתפארת מעבר הבשור.

דן גזית

(*)  – והפירוק סחט אנחת-רווחה: בימות הקיץ התנועה התנהלה במעבר הישן של “כביש הרעב” וה”ביילי” היה חסום בשרשרת ומנעול; לא פעם שכחו לפתוח אותו לקראת זרימות החורף ולבאים ממערב חיכה השלט: “המפתח במשטרת אופקים”…

פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-56”