(על חפירותיו של פיטרי בתל גֶ’מֶה)
הארכיאולוג הבריטי ויליאם מאתיוּ פלינדֶרס פיטרי (1942-1853, Petrie, “ככה זה” 4) זכה בתואר “אבי הארכיאולוגיה של ארץ ישראל” כאשר בעקבות חפירותיו בתל חֶסִי (כ-10 ק”מ מדרום לקרית גת) בשנת 1890, ביסס את תורת הכרונולוגיה של הארכיאולוגיה על-פי כלֵי החרס והשִׁיכוּב (=סטרטיגרפיה). פיטרי חפר וחקר במצרים יותר מ-40 שנה, עד שבשנת 1926 הוחמרו בהּ חוקי העתיקות ונאסר על יצוא ממצאים עתיקים מהארץ; וזאת לדעת – בימים ההם, נהוג היה שהמוזיאונים הם שמִמְּנוּ את הפעילוּת הארכיאולוגית תמורת ממצאים ייצוגיים עבורם (ועקב כך ידוע גם על חפירות שבעצם היו שוד-עתיקות ותו-לא).
ובכן, המוזיאון הבריטי איים על פיטרי ש”יסגור לו את הברזים” אם לא יספק לו מוצגים, ופיטרי נאלץ בצער לעזוב את מצרים על שפע עתיקותיהּ ולחפש לו אתרים חדשים – ואותם מצא, כדבריו, ב”דרום כנען, על גבול מצרים”, לאמור – בפלסטינה-א”י המנדטורית; וכך, בעשר השנים הבאות, חפרו פיטרי וצוותו בארבעה תילים על גבול מדבר סיני (גֶ’מֶה=גָמָה, פַארְעָה=שָׁרוּחֵן, עַג’וּל בקרבת שפך נחל בשור= נחל עזה לים ושֵׁיח’ זֻוֵּייד, ליד חרובית לשעבר). הראשון ביניהם היה גמה: ששה חודשים ברציפות, מאוקטובר 1926, נמשכו בו החפירות בעזרת כמאה פועלים – רובם ילדים ונוער – מרצועת עזה, כי עקב סידרת שנות עצירת-גשמים לא נותרה בסביבה אוכלוסיה בֶּדְוִית שניתן להעסיקה בחפירות (אגב, לילדים שולמה משכורת לפי גובהם – שנמדד בעזרת מוט אופקי – ובתוספת מענקים להם ולכלל החופרים אם העלו ממצא חשוב).
מחד גיסא, חפירת ג’מה היתה “חפירת-דגל” שבהּ, לראשונה בארץ, הונהגו שיטות עבודה מקוריות שהמציא פיטרי והן משמשות – בשינויים קלים – עד ימינו! גם דוּחַ החפירות יצא לאור בזריזות מדהימה (Gerar, London 1928); מאידך גיסא, קשה להבין את המחדלים הניכרים בפרסום; בבדיקת ארכיון רישומי החפירה נמצאו שגיאות שפיטרי עצמו מזהיר מפניהן בכתביו (*). חלק מהמעידות ניתן, אולי, להבין מעצם שיטת עבודתו של פיטרי – “חפירה של איש אחד”: בהכרת ערך עצמו ובביטול כישוריהם של עמיתיו, פיטרי ביצע בעצמו את המדידות והצילומים בשטח, את שרטוט התכניות וציור הממצאים ואת כתיבת הסיכומים ההיסטוריים (שחלקם התבררו כדמיוניים מאחר ופיטרי נקט בשיטת “הארכיאולוגיה המקראית” להתאים – לעתים “באונס” – כל שכבה בתל למאורעות שנזכרו במקרא).
אבל, לא ברור כלל כיצד פיטרי – המהלל בדוּחַ את היתרונות של הסקר הסביבתי להבנת האתר – לא הבחין בשרידים הנרחבים (כ-150 דונם) של “העיר התחתית” שמדרום לתל (המכוּנה כיום “חורבת גָמָה”) ושהתל עצמו לא היה אלא המרכז השלטוני שלהּ (ה”אקרופוליס”, בסך-הכל כ-4 דונם); כמו-כן, הוא לא זיהה את שרידי הבאר – הניכרים עד היום לרגלי התל, בינו לבין החורבה – כמְקוֹר המים היחיד בכל הסביבה, התנאי הבסיסי המתבקש לקיום ישוב-קבע.
מחדל בלתי-מובן נוסף הוא הֶעֱדֵר שרטוטי חתכים (**), הן בדוח והן בארכיון. פיטרי היה מודע היטב לחשיבוּת הארכיאולוגית העצומה של תיעוד (צילום, ציור ומדידה) של חתך החפירה ובעצמו פרסם חתך של תל חסי להדגמת תיאוריית השיכוּב שפיתח – ולכן רבה התמיהה על המחדל. גם תכניות המבנים שנתגלו בחפירה, אשר שרטט פיטרי בעצמו, לוקות בחסר בסיסי: הוא נמנע, משום-מה, לסמן ברובן את פתחי החדרים. פיטרי אף התעלם מהשרידים מהתקופה הכלקוליתית שבבסיס התל, אולי כי לא זיהה אותם (אמנם מחקר התקופה הזאת רק החל אז בחפירות בירדן, מול יריחו, אבל דוחות ראשונים כבר התפרסמו!).
על הצעות הזיהוי של תל גמה כ”גרר” רמזתי בחוברות “ככה זה” 50 ו-97. נוסיף כאן רק כי זיהויו של פיטרי (=גרר) נובע, כמובן, ממאמציו לשדך את הממצא הארכיאולוגי לסיפורי המקרא ולהיפך. הגיאוגרף א’ י’ בְּרָוֶר אימץ את הזיהוי הזה ופרסם אותו במסגרת המפה העברית המפורטת הראשונה של כל ארץ ישראל שהֶהֱדיר בשנת 1925 (בעיבוד של מפות גרמניות ממלחמת העולם הראשונה – “ככה זה” 58); בהיות בְּרָוֶר בר-סמכא במיפוי ומשרד החינוך השתמש במפותיו (ואחר-כך במפות בנו פרופ’ משה ברור) – הזיהוי “גרר” לתל המשיך להופיע במפות עד לא מזמן.
ממצאים מהתל ניתן לראות (בתיאום מראש) במוזיאון הארכיאולוגי שבקיבוץ רעים. מומלץ.
דן גזית
(*) ראו: גזית, ד’. 1992. פיטרי בתל גמה – שיטות חפירה וגישה מדעית. ארכיאולוגיה 3 : 40-34 (הוצ’ אריאל).
(**) החתך הוא הדופן האנכי של החפירה; בחתך מתבהרות תופעות שאינן ברורות דיין בעת החפירה וחשוב לתעדו היטב.
פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-122”