(חורבת-רפאים נידחת בצפון הר הנגב – עזר למטייל)
בלב שטחי האש של צה”ל, במרחק של כ- 11 ק”מ דרומית-מערבית לחורבות חלוצה, בנקודת הציון 1085-0490, מתנוססת בקצה שלוחה רדודה של הר קרן למזרח חורבה ענקית עתיקה, ששטחה כ-120 דונם. זוהי חורבת רוּחֵיבֶּה (ובשמה העברי המודרני “רחובות בנגב”). הראשונים שישבו באתר היו הנבאטים. הם כָּרו וחצבו בה באר עמוקה והכשירו שטחים גדולים לחקלאות באפיק הנרחב של הנחל הסמוך – ואדי רוחיבה, שבו זורמים מי שיטפונות כמעט בכל חורף. זהו נחל מדברי שמימיו נבלעים במישור נרחב, כשני קילומטרים צפונית לישוב. הנחל מרושת בסכרי-אבן רבים ונוצל גם הוא לגידולים. אל אותו מישור מתנקז נחל מדברי נוסף מצפון-מערב, נחל שוּנְרה. יתרון חשוב נוסף לאתר העניקה דרך עתיקה בסמוך לו, אשר הַמְתה בתקופה הביזנטית משיירות של צליינים נוצריים בדרכם לסנטה קטרינה שבדרום סיני. בתקופה זאת הישוב היה בשיאו, והיום הוא נמנה בין שמונת “היישובים המכונסים” בדרום הארץ; הם מכונים כך עקב בנייתם הצפופה בתוך מסגרת נוקשה של תבנית הדוקה, היוצרת גבול ברור בין שולי הישוב לסביבתו.
Credit: Uri Zackhem, CC BY-SA 3.0, via Wikimedia Commons
הישובים המכונסים הם: חלוצה (בירת הפרובינציה), כורנוב (ממשית), מֵצד ירוחם, שבטה, עבדת, רוחיבה, ניצנה וחורבת סעדון. צורה אדריכלית זאת מאפשרת ניצול של כל טיפת גשם הנושרת בתחומי הישוב, הצללה מקסימאלית של סימטאות הישוב (חשוב ביותר בקיץ!) שבתיו היו בנויים לגובה – 2-3 קומות – והקלת ההגנה על הישוב מפני פשיטות של נוודים עויינים. יש להדגיש כי במתווה הזה מורגש בעליל המאמץ לסגור את הישובים עצמם מפני הצליינים הבאים ממרחקים ולהעניק להם שרותי אירוח ודת בשולי הישובים ולא בקרבם. נראה שהתושבים היו מודעים לסכנת הידבקות במחלות “מיובאות”.
רוחיבה וסביבתה נסקרו פעמים אחדות החל מהמאה ה-19 וכן פורסמו הכתובות שהתגלו בה, בעיקר על מצבות מהתקופה הביזנטית וגרפיטי (חרוֹטוֹת) יותר מאוחרות על גבי קירות. החל משנות ה-70 של המאה העשרים נערכו בה ובבית הקברות שלה עונות חפירה אחדות. בבדיקת השלדים ושמות הנפטרים נראה שמקורהּ של אוכלוסיית רוחיבה היה בעיקר בשבטים השמיים החצי-נוודיים שאיכלסו באופן מסורתי את הר הנגב מימים ימימה.
Credit: Tomerp, CC BY-SA 4.0 , via Wikimedia Commons
רוחיבה וסביבתה בהחלט ראויים לביקור, אך עקב מיקומו של האתר (שטחי-אש צה”ליים פעילים!) הכניסה אפשרית רק בשבתות ובחלק מחגי ישראל. חיוני להתארגן ביותר מכלי-רכב אחד – על כל צרה שלא תבוא. כמו כן, המכוניות חייבות להיות גם בעלות הנעה קדמית ורצוי מאוד שהמרכב שלהן לא יהיה נמוך מדי. יש להקפיד ולנעול את הרכב בעיקר אם עזיבתו כרוכה בניתוק קשר-עין איתו.
מצורפת סקיצה מוסברת:
- בית הקברות המרכזי של הישוב, כקילומטר מצפונו. המצבות המעוטרות והכתובות נלקחו מהאתר.
- כנסיית הצליינים הצפונית שמחוץ לישוב. המבנה הענק הזה, הכולל קריפטה וכתובות אחדות, נחפר ושוחזר על-ידי האוניברסיטה העברית, אך סובל קשות מהתנכלויות.
- רכס רדוד שנוצר לאורך שוליו הצפוניים של הישוב מאשפתות הישוב שסולקו לשם במשך דורות. האשפה הושלכה, כמובן, בכיוון הפוך לרוחות הדומיננטיות (לצפון-מזרח).
- סידרת בורות-מים שניקזו את הזרימה העילית ושימשו להשקיית מערכת גינות במדרון הדרום-מזרחי. על חוליות האבן, שהוצבו בפתחי הבורות בעבר אך הוסחו מאתרן, ניתן לזהות חרוטות-וָּאסְם (סימני בעלוּת) של בדווים.
- מבנה רומי שנחפר כנ”ל.
- חורבת כנסיית הצליינים הדרומית שמחוץ לישוב (מעבר לנחל); יש המזהים את החורבה עם חאן לעוברי-אורח.
- כנסייה בתחומי הישוב. נחפרה כנ”ל. ניתן להגיע אליה בסמטה משולי הישוב (מסומנת בסקיצה) שמשני עבריה בתי-חצר.
- מבנה ציבורי גדול (אורווה?) שנחפר חלקית.
- חורבות כנסייה נוספת הבולטות בלב הישוב.
- שרידי תעלת מוביל-מים (אקוודוקט) לאורך שולי הישוב.
- מאגר מים פתוח, חצוב ובנוי.
- באר הישוב (= זהירות, אין גידור!) ולידה חורבת ה”משטרה” העות’מאנית, שהוקמה מפירוק בית מרחץ ביזנטי.
- במרחק כקילומטר וחצי לצפון מזרח – קצה שלוחה ועליה בולטות למרחקים חורבות בהירות של מְצָד מימי הבית הראשון ועליהן בניה מהתקופה הרומית. האתר נחשף בחפירה חלקית. ממזרח למצד, בערוץ – אשל ענקי, הוא “עץ הצהרים”, שבצִלּו חוסים לארוחה…
- ערוץ נחל רוחיבה, שהיה מעובד כולו בעבר וסכור בסכרי-אבן רבים לכל אורכו ורחבו, ולכן הנסיעה לאורכו לא מומלצת לרכב נמוך.
דן גזית
28.8.20
- בשנים 1976-7 השתתפתי בשתיים מעונות החפירה באתר בהנהלת פרופ’ יורם צפריר; מאז הובלתי אין-ספור סיורים באתר ובסביבתו.
- ניתן להגיע לרוחיבה גם ממזרח (מכיוון שבטה), גם מדרום (מכיוון ניצנה) וגם ממערב, אך מניסיון איני ממליץ על כך: עדיף להותיר אפשרויות אלה למומחי השטח בלבד.
תודה. מעניין מאד! וכמובן, מאבני היסוד של ילדותנו…