(עצירת-גשמים כמעצבת תהליכים היסטוריים)
קיימות הערכות – בחלקן מהימנות על-אף אי-רציפות בנתונים – לגבי כמויות המשקעים במרחבי צפון הנגב כבר משלהי המאה ה-19; החל מראשית שנות ה-40 של המאה ה-20 נרשמו (בתחנות המשטרה ובמצפה גבולות) סיכומי-גשם שנתיים מפורטים, ההולכים ומתרבים עם השנים, לגבי חבל הבשור התחתי וניתן לסכם את תופעת ה”בצורת” באזור בארבעה מאפיינים: בכ-40% מהחורפים, מיעוט הגשם רחוק מהממוצע הרב-שנתי (“בצורת”); “שנות בצורת” עלולות לחול בסדרות של 2 עד 5 חורפים עוקבים; לא ניתן לחזות אם “שנת בצורת” תהיה ראשונה בסדרה או בודדת; במהלך המאה ה-20, חל אירוע של “סדרת שנות בצורת” כל 10 עד 20 שנה, במרווחים לא-סדירים.
ניתן להחליף את הכינוי “שנת בצורת” במושג “שנת עצירת-גשמים” (הכולל גם חלוקה גרועה של המשקעים ומיעוט טללים) כהגדרה כלכלית, שמַשְמעוּתה – שנה שבהּ לא הבשילה התבואה עד כדי קציר. בחקלאות הבעל המסורתית של “הסהר הפורה” באלפי השנים האחרונות, עד המאה ה-20, היה לעצירת-גשמים מובן קיומי: יש לזכור כי עד לפני דורות אחדים, כמעט כל האוכלוסיה עסקה בייצור מזון, קרי – בחקלאות (הכוללת גידול מקנה הניזון ממרעה); יש גם לציין כי לפי המחקרים השונים, שינויי האקלים במזרח התיכון מאז ששוכניו עברו מצַיִּד ומלֶּקֶט לייצור מזונם – היו מזעריים (תוך תנודות תקופתיות) ומשטר הגשמים היה דומה למדי לימינו (מלבד בגומחות זניחות).
בחבל הבשור התחתי קיים באופן טבעי שילוב בין תשתית מפנקת עבור צמחיה חד-שנתית לבין גשמי-חורף נוחים (לרוב) לשגשוגהּ, ורוב הזמן – כפי שמתברר מהממצא הארכיאולוגי ומהמקורות הכתובים – התקיימה כאן אוכלוסיה שהתבססה על משאבי המקום (אם כעשבי-מרעה ואם כתבואה). מקובל במחקר כי החברות המסורתיות במזרח התיכון צרכו לפחות 200 ק”ג תבואה לנפש לשנה (כולל כמה עשרות ק”ג המיועדים לזריעה בשנה הבאה ולא כולל גרעינים המיועדים להאבסת בעלי-חיים).
מכל המשתמע לעיל ברור כי בצפון הנגב, לאחר השנה השנייה מתוך סדרת שנות עצירת-גשמים, האוכלוסיה מְכַלָּה גם את התבואה המיועדת לזריעה, הרעב מתגבר והתושבים נוטשים לעבר אזורים שבהם ניתן להשיג מזון – צפונה לאזור האקלים הים-תיכוני, מזרחה לרמות עבר הירדן הזוכות תדיר למשקעים רבים ודרומה לעמק הנילוס שיְבוּליו אינם תלויים בגשמים כלל. ברוב המקרים, המהגרים משתלבים במקומם החדש: זהו תהליך אַנְתְּרוֹפּוֹ-אֶתְנִי ידוע המתועד היטב בארכיאולוגיה ובהיסטוריה. האירוע הקדום הבולט ביותר הידוע לנו כהתרוקנות מהירה של אוכלוסין מצפון הנגב חל בערך לפני 5370 שנה, שאז סדרת שנות עצירת-גשמים הביאה להתמוטטות הציביליזציה המכוּנָה “כלקוליתית”. במקרא מופיע פעמים רבות הביטוי “וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ” ונגזרותיו בהקשר לעצירת-גשמים והגירת אוכלוסין, וחלק מהמקרים הללו – לפי סיפורי המקרא – היה בימי אברהם ויצחק שהתגוררו גם בחבל הבשור התחתי המצוי בין אזורי המזרע והישימון והָרָגיש לכל שינוי מזערי באקלים. כאן המקום לציין כי בעיני היהדות הבָּתַר-מקראית, רעב בעקבות עצירת-גשמים הוא עונש אלוהי על גילוי עריות בוטה.
במאה ה-20 היו שני מקרים מתועדים של סדרת שנות עצירת-גשמים שבעקבותיהם היגרה אוכלוסיית הבדווים מהנגב – צפונה, בשנות ה-20 ובראשית שנות ה-40. בשני המקרים התערבו שלטונות המנדט הבריטי והסיעו את המהגרים ועדריהם ברכבות לעמק בית שאן וסייעו לנותרים. התערבות כזאת ממחישה את תִפקוּדהּ של יוזמת הממלכה בוויסות המִשְקי של בני-חסותהּ או בעלות-בריתהּ: דוגמה מופתית לסיוע כזה ידועה מן המאה ה-13 לפני הספירה (!) כשמצרים – בעקבות חוזה כלכלי שנחתם שנים קודם לכן – שלחה אוניות עמוסות בחיטה אל הממלכה החיתית שסבלה מעצירת-גשמים.
דן גזית
פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-80”