ארכיונו של חיים בן יאיר כמוזיאון בגבולות – הסוף?

חיים בן יאיר, גדול רוכשי הקרקעות מהבדווים בצפון הנגב, נולד בשנת 1911 בעיירה חאן-יונס, היום ברצועת עזה (וראו פוסט על בן יאיר באתר “אבני גזית” וכן ברשימה שפרסמתי בשנת תשס’ז בגיליון 192 של הביטאון “עת-מול”, בהוצאת יד יצחק בן צבי, עמודים 20-23(*).

    לאחר פטירתו של חיים (1998), ארכיון המסמכים הענק שלו נמסר לי על-ידי בני משפחתו. הארכיון שלו – מלבד חפצים אישיים של חיים, ספרייתו, מצלמתו ומפותיו – כולל מאות רבות של מסמכים מקוריים, בשפות אחדות, העוסקים בקניית קרקעות אצל בדווי הנגב, בדיונים משפטים הקשורים לקניות אלה ובפעילותו הציבורית של חיים.

    עקב הערך הרב, ללא תחליף, של מסמכים אלה לתולדות יישוב הנגב, הצעתי – בשנת 2001 – לקיבוצי גבולות להקים מוזיאון  שיוקדש לתולדות ההתיישבות הציונית בצפון הנגב; באותם ימים גם ספרית מעלה הבשור עברה לבניינה החדש (“ידע-כל”) ותרמה מאות ספרים וכתבי-עת העוסקים בנגב למוזיאון העתידי. כמו-כן, יצרתי קשרים עם הארכיון הציוני בירושלים ועם הספרייה החינוכית בשדה בוקר.

    התוכנית שלי למוזיאון כללה – מלבד ארכיון המסמכים הענק – פינות-עבודה לסטודנטים, ספריה גדולה, תצוגות של מפות, צילומים ותוכניות, מכשירי-מדידה אותנטיים למדידות-קרקע (מעיזבונו של אבי המנוח שהיה מודד ידוע), חפצים של בדווים מאוספי, חפצי-ערך מתקופת המנדט הבריטי (כגון בולי-דואר, מטבעות-כסף וכדומה), וכן תצוגה על משפחתו הענפה של בן יאיר, קשריה, תולדותיה ופעילותה הציונית.

    הצעתי לקיבוץ התקבלה ברצון ומיד הוקצה למוזיאון צריף שהיה מיועד לשימור – הצריף שליד מגרש החנייה המרכזי שעמד ריק; אף הובא לשם מהנדס-מעריך שהצביע על צורך בתיקונים ושיפוצים אחדים. בינתיים התחלתי לרכז בצריף חפצים שונים לצרכי המוזיאון.

    ולפתע, כרעם ביום בהיר אחד הופיע נציג הקיבוץ ומסר לי, כי הוחלט לייעד את הצריף “למשהו אחר”; ומה עם בן יאיר? – “תקבל משהו יותר טוב, את מבנה המרפאה שהתפנה. בקרוב יפנו משם גם את מרפאת השיניים ויהיה לך מרחב” (הוחלט אז בקיבוץ להסתפק במרפאה האזורית בצוחר  וסגרו את המרפאה בגבולות – לדעתי הסגירה הייתה בכייה לדורות, אך זאת כבר אופרה אחרת). ואגב: הצריף הזה עומד ריק עד היום (2023) וה”משהו אחר” עדיין מסתפק במסמור דלת הכניסה של הצריף וציפוי החלונות בדיקטים… (ונראה שאחד מהחלונות כבר נפרץ).

     אך סיימתי להעביר חלק מהמסמכים למבנה המרפאה (ובינתיים ריכזתי אותם בחדר הצפוני שם) – הגיע השליח של הקיבוץ (ואז נזכרתי בספר איוב שבמקרא – מוזמנים לעיין בפרק א’: “עוד זה מדבר וזה בא”…) “אנחנו מצטערים, אבל הוחלט שהמבנה הזה יעבור לצרכי התיירות; תקבל במקומו משהו יותר מוצלח – מה שתמיד רצית, צריף שלם!”.

    נאנחתי ושוב העברתי את חפצי מוזיאון בן יאיר לצריף ההוא מעבר לכביש (“אבל בינתיים תשתמש רק בחדר אחד, כי הצריף הזה בעצם מיועד ל”הדרי מעון”, בינתיים”).  העברתי לשם את החפצים, וכמו בספר איוב הנ”ל – בא המבשר ובישר: “אנחנו צריכים את החדר הזה. בינתיים תעביר את החומר לקיטון (= תא קטן בפינת הצריף) ואחר-כך נראה”. אני כנראה קצת קשה-הבנה, כי רק אז הבנתי את המערכת; אחרי שגיבבתי בערימה את החפצים בקיטון – התקשרתי למכון טוביהו באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע והעברתי להם למשמורת את המסמכים החשובים ביותר שבאוסף.

    ואז – ראו-נא איזה פלא – התחילו לשפץ את הצריף “שלי”, זה שהתגוררתי בו, בחדר יחד עם אבי ואיזי מהגרעין, כשהגעתי לגבולות בשנת 1957 –  ושני האקליפטוסים האדירים שבחזיתו היו לו לסימן-היכר! ואפילו – לא תאמינו – המועצה לשימור אתרים מסמרה על הצריף שלט: ‘צריף בן יאיר’! ימות המשיח הגיעו? קבלתי זריקת אנרגיה (וזה חשוב לבני 86 פלוס) ומיד הכנתי רשימה של השקעות לקראת המוזיאון והעברתי אותה למוסדות הקיבוץ.

    יום אחד, עברתי מתרונן לתומי ליד הצריף “שלי” והנה אישיות הקשורה להנהלת הקיבוץ מרמזת לי מרחוק: “בוא ותראה איזה יופי מכינים לך את החדר!”… החדר? מחזירים אותי לשנת 1957 ?…

 הלב שלי צנח לתחתונים: הבטיחו לי צריף ולא חדר! אחרי משא ומתן קשוח הסכמתי לשני-שלישים מהצריף, אבל כלום לא עזר לי –  “קבל חדר וזהו”.

    והערה קטנה: כל מעבר כזה בין אכסון לאכסון גורם נזקים: קריעות, שפשופים, קימוטים, סדקים, שברים ולפעמים אף אובדנים. חבל.

בשלב הנוכחי של המשבר, מסתמנת אפשרות כי המועצה לשימור אתרים ומורשת במחוז הדרום תיקח לידיה הנאמנות את הטיפול בארכיון בן יאיר; ימים יגידו.

     ועוד משהו אישי ופעוט: עד כמה שאני יודע (ואני מנוי על שבועון הקיבוצים “זמן קיבוץ” ועל כל השבועונים שקדמו לו) – כמעט כל קיבוץ – זעיר ככל שיהיה – מטפח מוזיאון או אוסף כלשהו, וגאה בו. כנראה שיש לנו עדיין מה ללמוד…

(*) כל המעוניין ברשימה ב”עת-מול” יעביר אלי את כתובת המייל שלו ואשלח לו.

דן גזית, ערב סוכות תשפ’ד.