בשלהי שנת 1990, החליט משרד הבטחון לפתוח מעבר נוסף לרצועת עזה (“מעבר קטיף”) מול קיבוץ כיסופים, ולסלול אליו כביש ישירות מ”כביש הפרסה” מס’ 2410 (הוא הכביש היוצא מצומת מעון מערבה, עובר בקשת רחבה סמוך לכניסות לקיבוצים ניר עוז, נירים ועין השלושה וחוזר לכביש 232 , דרומית לתל גמה). בהזדמנות זאת, הכביש הישיר הזה גם יחדש – ויקצר – את הכניסה לכיסופים. מאחר ואז עבדתי ברשות העתיקות, עם “וותק” של כשנה וחצי וגם הייתי תושב האזור, מוניתי לפקח על עבודות העפר בתוואי הכביש החדש. מינוי זה דרש ממני נוכחות קבועה באתר העבודות וקשר ישיר עם כל העובדים.
יום אחד חובר אלי המפקח הטכני בפרוייקט מטעם מע”ץ, אברהם גלרמן, ומדווח שכף דחפור העלתה אבן גדולה (כ-60 על 40 ס”מ), בעלת סיתות אובאלי (סגלגל) מוקפד, ובמרכזה פער חצוב ובו שברי-עצם וחרסים, אשר מיד זיהיתי: היה זה אגן לליקוט עצמות-אדם (גלוסקמה) מהתקופה הכלקוליתית (האלף החמישי-רביעי לפני הספירה)!
כמובן שהפסקתי את העבודות באותו קטע, ובעודי חוכך בדעתי כיצד יש לפעול במהירות – הוצפתי בשיחות-טלפון ממשרד הבטחון הדורשות ממני לא לחבל בהתקדמות העבודות (משרד הבטחון!…). הבנתי שצריך בדחיפות לזמן לאתר יועץ בר-סמכא, שגם יבין את משמעות הממצא וגם יש לו מעמד גם “למעלה”. היחיד שעלה על דעתי היה פרופסור יצחק גלעד מאוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, שהיה אוטוריטה ידועה גם לתקופה הכלקוליתית.
טלפנתי אליו – והוא נענה בשמחה, ומיד יצא לדרך (וגם הביא איתו את הארכיאולוג פטר פביאן ואת נאמן העתיקות מקיבוץ כיסופים, דוד ביננפלד). יחדיו סיירנו בשטח האתר כשלוש שעות (והטלפונים ממשרד הבטחון ממשיכים לרוץ…) והמלצתו של גלעד היתה חד-משמעית: חובה לחפור חפירה מסודרת את האתר, בטרם יוסר (או יועבר) ממסלול הכביש העתידי! המלצתו הועברה לרשות העתיקות ביום 25.11.90 והיא עוררה בי גאווה גדולה (בהנחה שמגלה האתר הוא בעל זכות-ראשונים לחפירתו) ואף העזתי לבקשו להיות שותפי בחפירה העתידית, כי לפי שיקול דעתי – מבחינה אתית זו הדרך שבה היה עלי לנקוט.
וכאן עליתי על מוקש, שרק תמימים כמוני עלולים היו לעלות עליו: הסתבר בדיעבד, כי בתור עובד של רשות העתיקות – אסור היה לי, בשום פנים ואופן, לערב “גורם זר” במחקר של האתר הזה ללא אישור! (גורם זר זה היה, כמובן, אוניברסיטת בן גוריון…). קיבלתי “שטיפה” רצינית ממנהל מרחב הדרום ברשות העתיקות (דב נחליאלי) וכעבור כשבוע הגיעני מכתב אישי, בכתב-יד, מאמיר דרורי, מנכ”ל הרשות, המסביר כי יצרתי בעיה של אי-סדר, ו”אם לא יהיה סדר תהיה אנרכיה וזה אסור ברשות העתיקות”. כמובן שנענשתי – נשללה ממני האפשרות לחפור את האתר. העלבון היה גדול, אך קיבלתי אותו בגבורה: הרי “מגיע” לי…
חלפה שנה. עליתי לדרגת “ארכיאולוג המחוז” (מחוז מערב הנגב וחבל הבשור), ולא שכחתי את הלקח שלמדתי באתר כיסופים: “צריך שיהיה סדר”… במלים אחרות – אל תדרוך לי על בהונות רגלי, ואל תיתן שידרכו על בהונותיך שלך; לעתים, אי-ההבנות הבסיסיות בשטח היו עם רשות שמורות הטבע (שהפכו לרשות הטבע והגנים), עם מינהל מקרקעי ישראל (היום רמ”י), עם קק”ל ועם מע”ץ (היום נתיבי ישראל), וכמובן בשטחי האש של צה”ל. שינויי השמות לא שינו את מבניהם הבסיסיים של כל אלה: כולם בעלי נכסים בני-קיימא – קרקעות המדינה! ומנגד – רשות העתיקות, בעלת חזקה ממשלתית וחוקית על כל שטחי העתיקות המוכרזים בביטאון “רשומות” (ילקוט הפרסומים הממשלתי) ככאלה. ועתה – שאלה לדוגמה: נניח שרשות הטבע והגנים (רט”ג) מעוניינת לנטוע עצים על גבעה בלב פארק שבבעלותה; בראש אותה הגבעה קיים אתר ארכיאולוגי “חשוב” מוכרז; מי קובע? האם תתפתח מלחמת הורדת-ידיים, או הכל ייגמר בפשרה הוגנת כי הארכיאולוג ומנהל הפארק הם קרובי משפחה?… (או, כמו שאמר לי פעם מפקד בסיס צאלים: מה לעשות, שבכל מקום שאני רוצה לחפור מוצב – החליטו הביזנטים לבנות כנסייה…).
למזלי הרב – למדתי לקח מפרשת כיסופים, ואת הבעיות מהסוג הזה (שצצו בשפע) העברתי למנהל שלי, חוץ ממקרים אחדים שידעתי מראש כי ארווה נחת מה”מלחמה” המזומנת לי…
ואיך נגמרה פרשת כיסופים? האתר נחפר חפירה ארכיאולוגית מסודרת בלעדי (על ידי י’ גורן ופ’ פביאן), ונחשף בה חלקו של מבנה במתאר מלבני – של לבני-בוץ מיובשות בשמש, שאל קירותיו מבפנים נסמכות גלוסקמאות משני מינים, מאבן ומחרס, שבחלקן עצמות- אדם. בחלל חדר הקבורה היו פזורים כלי-אגירה מחרס ותכשיטים מצדף. קברים נוספים נחשפו מחוץ למבנה. היתה זאת תגלית חשובה ביותר לגבי נוהגי הקבורה בתקופה הכלקוליתית בנגב, ותוספת חשובה לידע שלנו על תפרוסתם היישובית, מחלותיהם, אמונותיהם ונוהגיהם של אותם אנשים, שעדיין לא פיתחו כתב – אך חיו על סף פיתוחו. בתום החפירה, נקבר האתר מתחת לסוללת העפר שעליה נסלל הכביש.
על החפירה ראו: חדשות ארכיאולוגית צ”ט, עמודים 82-81. 1993, רשות העתיקות.
דן גזית, 25.05.2022
*) בתלמוד: סדר נשים, מסכת כתובות, פרק קד, ע”א (שכטר, י’. 1990. לקסיקון אוצר התלמוד, ע’ 45. דביר, תל אביב).
אני מאמצת מעכשיו את המשפט: “אם לא יהיה סדר תהיה אנרכיה”…