אימפריה של בּוֹץ

אימפריה של בּוֹץ

(חותמם של האַשּׁוּרים בחבל הבשור)

ארבעה תִלִּים מִתַּמְרִים מעל מישורי חבל הבשור התחתי – הַרוֹר, שֶׂרַע, גָמָה ושָׁרוּחֵן וכל אחד מהם זכה להֵחָפֵר בידי ארכיאולוגים. בארבעת התלים נחשפו ביצורים אדירים,שעיקרם חומות בעובי של כששה מטרים (!) הבנויות מלבני-בוץ מיובשות בשמש ואליהן נסמכות סוללות-עפר ולבנים. במהלך השנים צצו הצעות שונות לגבי תקופתן, אך גילוי “בית-מושל” כמעט שלם (מלבני-בוץ, כמובן) שנבנה בתקופת הכיבוש האשורי בתל גמה הכריע בדיון והתברר קיום מערכת אִסטרטגית עצומת-מימדים שכללה לא רק את הביצורים בארבעת התלים אלא גם הקמת עיר רחבת-ידיים ומבוצרת חדשה – כמובן מלבני-בוץ –  על חוף ימה של רצועת עזה, דרומית לשפך נחל בשור לים.

תגלת פלאסר השלישי, מייסד האימפריה האשורית החדשה publicdomain via wikimedia

על סיבותיהּ של אשור להפוך את כל חבל הבשור התחתי ליעד מבוצר נרחב, נדון בהמשך הדברים; אך קודם לכן, נכיר מעט את האשורים, המוזכרים רבות – לעתים בפחד וביראה – בספרי מלכים ב’ וישעיהו שבמקרא.

העם האשורי – שנקרא כך על-שם אֵלוֹ הראשי אַשּׁוּר (שמַּשְׁמעוּתוֹ  “השליט”) – שָׁכַן בצפון מסופוטמיה (ביוונית: “בין הנהרות” = הפרת והחידקל), במרחב שהוא כיום המחוז הכורדי של עיראק; שפת דיבורו היתה שֵׁמית שנכתבה בכתב-יתדות. ההיסטוריה של אשור מוכרת לנו החל מהמאה ה-18 לפנה”ס, כשהיתה כבר ממלכה וישוּת מדינית (ולא רק צֶבֶר של “ערי-מדינה”) בעלת קשרי-מסחר ענֵפים עם שכנותיהּ.

המחסור הטבעי המוחלט באבן ובעץ לבנין (שהוחלפו בשימוש בלבני-בוץ) תָּרַם לדחף ההתפשטות הטריטוריאלית של האשורים למטרת בִּזַּת חומרי-גלם ושאר טובין: במאה ה-14, אשור כבר היתה מעצמה אזורית שחָמְסָה את ארזי הלבנון במערבהּ ואת מכרות המתכות למיניהן בדְרום אנטוליה ובקפריסין והטילה דמי-חסות על רווחי הסחר המדברי בדרום; במאה ה-8 שלטה אשור באימפריה נרחבת שהשתרעה על פני רוב המזרח התיכון (כולל ממלכת ישראל) בכיבוש מוחלט ובעוד ארצות ואסאליות בפריפריה שהעלו להּ מס שנתי כבד (כמו ממלכות יהודה ופלשת).

פסלים אשוריים המוצגים במוזיאון הלובר by: Vania Teofilo via wikimedia | CC BY-SA 3.0

האשורים פיתחו שיטות לחימה יעילות וחדשניות לזמנן, בעיקר בלוחמת פרשים ומרכבות, צליחת נהרות וטכנולוגיות של מצור, שעליהן אנו לומדים בעיקר מתבליטים מפורטים שאמניהם כיירו (בבוץ, כמובן…) על קירות הארמונות (ומוצגים כיום במוזיאון הבריטי בלונדון לאחר ששוּנעו לשם לפני כמאתיים שנה, כמיטב המסורת האימפריאלית). בין התבליטים האלה, מעניין במיוחד (לנו…) הוא התיאור המפורט של המצור על העיר לכיש וכיבושהּ בידי המלך סַנְחֵרִיב. התבליטים הללו זכו לפרשנויות ולדיונים לרוב, בעיקר לאור תוצאות החפירות בתל לכיש שנערכות – בהפסקות – מזה יותר משמונים שנה.

השליטה האשורית בארצות הכבושות היה טוטאלי: אחרי הניצחון הצבאי (שהיה מְלֻוֶּה תמיד בטבח אכזרי), כל בני העילית החברתית והאוּמנים היו מוּגלים – אם לאשור עצמה ואם לאזורים רחוקים במכוון. לעתים נערכו חילופי אוכלוסין מאסיביים (כמו בממלכת ישראל, לדוגמה) שבמסגרתם כנראה הגיעה לחבל הבשור אוכלוסיה איראנית (כן-כן, קראתם נכון, וראו ב“ככה זה” 95). לשיטת הטרנספר הזאת היו שתי סיבות: להקשות על התקוממות עממית-לאומית ולנצל את כוח האדם בהקמת ביצורים, בחקלאות ובמלאכות וככוחות תומכי-לחימה בצבא אשור.

השליטה ההדוקה בטריטוריות הכבושות נשענה על מערכות דרכים שנסללו במיוחד ושלאורכן הוקמו תחנות להחלפת סוסים עבור הבלדרים; האדמיניסטרציה האשורית עסקה בסיפוח כל פעילות-סחר יבשתי בין-ארצי (כולל דרכי הסחר המדברי – “ככה זה” 68), בפיקוח על הכנסות נמלי הים, בהקמת מנגנון יעיל לגביית מיסים גבוהים ושינוּעַם לאשור ובטקסי-ענישה פומביים לסוררים (למשל, שיפוד אנשים על מוט מחודד).

לאשור היה כנראה סכסוך כלכלי עם מצרים – שׁכֶנְתָּהּ של האימפריה מדרום – אולי על רקע הפעלת המעגנים בחופי סיני; מכל מקום, בשנת 679 לפנה”ס חִדֵּש המלך אַשֻּׁר-אַח’-אִדִּן (בלשון המקרא: אֵסַרְחַדּוֹן) את השליטה בעיר אַרְצָא (היא תל גמה), שָׁבָהּ את מַלְכָּהּ אַסֻחִ’לִ ובִצֵּר (כמובן לא לבדו, אלא בעזרת רבבות עובדי-כפייה) את ארבעת תילי חבל הבשור התחתי ואת העיר החדשה שהקים בחוף עזה בחומות עצומות, מלבני-בוץ כמובן (שדוגמה מייצגת שלהן נראית יפה בשוליים הצפוניים של תל שרוחן). בתחומי המעוז האסטרטגי הזה – שהיה הדרומי ביותר בכנען שהיה יכול לספק מזון לשפעה כזאת – התארגן הצבא האשורי במשך שמונה שנים ובשנת 671 כבשה אשור בסערה את מצרים התחתונה ולאחר שבע שנים – גם את מצרים העליונה. לאורך 15 שנים רוקנו האשורים את מצרים מכל דבר בעל-ערך.

בשנת 612 התפרקה האימפריה האשורית (“זה סופו של כל בַּלּוֹן”, כדברי ההגוּת בספר הילדים “מעשה בחמישה בלונים”) ב”עזרתה” של ממלכת בבל, השכנה מדרום, שירשה אותה (ושאחרי 26 שנה כבשה את ממלכת יהודה והרסה את בית המקדש הראשון).

אשור לא היתה רק מעצמה צבאית שנשענה על ביצורי הבוץ שלהּ: כאשר החוקרים למדו לקרוא אשורית, התברר כי אשור היתה גם מעצמה תרבותית בקנה-מידה עולמי: נותרו ממנה ספריות חשובות של ספרי היסטוריה, סִפּוֹרֶת, שירה, דְרָמָה, תיאולוגיה, מדעים (כמו מתמטיקה, הנדסה, גיאוגרפיה, קוסמולוגיה, הידרולוגיה ועוד), מילונים רב-לשוניים לשפות זרות, לקסיקונים מקצועיים, אנציקלופדיות, אוספי חוקים, דברי נבואה ואֶפּוֹסִים. כל היֶדַע העצום הזה נשמר כי הוא נכתב על – ניחשתם נכון – לוחות-בוץ רך שבו הוטבעו סימני היתדות הזעירים; הלוחות יובשו בשמש ובתנור והונחו על מדפים בספריות בהתאם לקִטְלוּג מפורט ונוח לשימוש. כאשר נכבשה אשור בידי הבבלים וספריותיהּ נשרפו בסערת הקרבות, מדפי העץ עלו באש אך כל מדף ומדף התמוטט על קודמו בשלמותו. הארכיאולוגים השתמשו בקטלוגים האשוריים כדי לסַוֵּג את השורות של לוחות הבוץ הקלוי כאילו הספריה  עדיין פועלת…

אכן, לאשורים היו שני פנים – פָּן המלחמה והאכזריות ופן התרבות והאוריינות – ושניהם התבססו על בוץ: אימפריה של בוץ!

דן גזית

 

– האשורים הם שהכניסו לראשונה לארץ ישראל את הכותנה (“עץ הצמר” בלשונם) שמקורהּ בהודו;  היא נקראה כאן כַּרְפַּס (כמו בהודו: מגילת אסתר א’). השורש המקראי כ-ת-נ שימש לתיאור בגדים ולצמח הפִּשְׁתָּה=פשתן.

פורסם לראשונה ב “ככה זה,גיליון-112”

 

השארת תגובה