כל הפוסטים של Gazit

 ביום אחד בהיר (למעשה היה זה בערב די-מעונן), בעודי מסב עם קולמוסי מול המחברת הריקה (למעשה יושב ובוהה במחשב וימיני

    בשנת 1951 היתה מצוקה-רבתי בארץ בעקבות פצעי מלחמת העצמאות וכתוצאה מקליטה חפוזה של מאות-אלפי עולים ופליטים (שהכפילה את מספר

 בשנת 1989 התחלתי לעבוד ברשות העתיקות ושנתיים לאחר מכן התמניתי לארכיאולוג מחוז מערב הנגב וחבל הבשור, משרה שהחזקתי בה שבע

   בהזדמנויות קודמות כבר הצבעתי על האפשרות להערכה אם החורף המתקרב יהיה גשום, בינוני או יבש (להזכירכם: ביחס ישר לצפיפותן של

 אתר העתיקות, שהענקתי לו את השם “גבולות מזרח” והכרתיו כמעט מראשית בואי להתגורר בגבולות (וראו בפוסט “וכך הכל התחיל” ),

 היה זה אי-אז בשנות ה-70, כאשר לראשונה נתקלתי במוסד שעוסק בהשכלת מבוגרים; זה ארע כשיצאתי לשעורי-ערב לשיפור האנגלית הצולעת שלי

          לגבולות הגעתי בסוף שנת 1957, ולדעתי הייתי האחרון בגרעין א’ של “החוצבים” שחזר מהשרות הצבאי (וראו את הפוסט

אביב, שנת 1949. הסתיימו קרבות מלחמת העצמאות בארץ ישראל. להגנת גבולותיה הטריים, המדינה הצעירה משתדלת להקים ישובים לאורך גבולותיה ובמסגרת

   בצפונו של אזור הר הנגב, בערך במחצית המרחק בין בקעת באר שבע למעבר ניצנה, מצויים שרידי הישוב הנבאטי-ביזנטי שבטה.

  על-פי מילון אבן-שושן, לשם העצם “אקדח” ישנם שני מובנים: סוג של אבן אדומה וגם – כלי נשק. אני מניח