(או: מעשה שתחילתו באבן וסופו במגדל-מים)
אחד מימי חודש פברואר בשנת 1945: קבוצת חברים מקבוצת בארות יצחק (כ-4 ק”מ מצפון לבארי) עוסקת בעבודה חקלאית סמוך לישוב; לפתע נחשפת בשדה אבן גדולה ועליה חרותה כתובת ביוונית. העובדים חשו לקבור מחדש את האבן העתיקה, מחשש שמא יוודע דבר המציאה למחלקת העתיקות של ממשלת המנדט והיא תשתמש בזכותה ותשים את ידה לא רק על המציאה בלבד – אלא גם על חלקת הקרקע שבה נמצאה (כפי שנהגה לעתים). בעוד ההכנות להטמנת האבן נערכות, הזדרז שמואל לוי – אחד מחברי הקבוצה – והעתיק בחטף את הכתובת היוונית; בזכותו התברר שזהו ציון לקברו של ראש מנזר נוצרי שנפטר ב-24 לפברואר, שנת 504.
וזו לשון הכתובת: “קברו של – אַשְׁרֵיהוּ, אשריהו ואשריהו – אלכסנדרוס הפרסביטרוס והארכימנדריטיס. נפטר ב-29 לפריטיוס של שנת 565 של האינדיקטיו 13”. הכתובת כוללת את התארים הכנסייתיים של אלכסנדרוס ואת תאריך פטירתו לפי שיטת התיארוך של פרובינציה פלסתינה תֶרְצִיה (=דרומית מקו חאן-יונס – באר שבע).
ראש-מנזר שצץ בלב שדה של בארות יצחק לא הפתיע את החוקרים: מאז שהנזיר החשוב הילריון חזר בראשית המאה הרביעית לספירה לכפר מולדתו טַוּטָה (או טוֹבְתָּה) שבעיבורי עזה והחל בפעילותו – כל צפון הנגב הלך והתמלא במנזרים נוצריים וצפיפותם ניכרת ככל שמתקרבים לעיר עזה. מסתבר שמנזרו של אלכסנדרוס שכן בקרבת אחד מהאתרים הגדולים, בני התקופה, שאפפו את בארות יצחק: מַנְסוּרָה (דרומית למעבר קרני), חִ’רְבֶּת אל-בִּיר (צפונית למאגר נחל עוז), כּוּפִיָה (כפר עזה), תל שיחָן (צפונית לכפר מימון), חורבת מִשְׁקָף (צפונית לבארי), חורבת עדרים, גבעת אחיעד, חורבת גררית ואל-זֵיתַוִּיֶה(מערבית לבארי) ואולי עוד. תופעה זאת מצביעה על הזרמת הכספים האדירה לאזור באמצעות הכנסייה הנוצרית ומדגישה את כוונתה של האימפריה לפָתֵחַ ולקדם אותו כדי למשוך אליו אוכלוסיה.
קבוצת בארות יצחק (“הפועל המזרחי”) עלתה על הקרקע ב-26 בינואר 1943 והיתה הישוב העברי הראשון במבואות מערב הנגב – דרומית-מערבית לרוחמה. הקבוצה נקראה על-שם הרב יצחק ניסנבוים, מראשי הציונות הדתית בפולין, שנספה בשואה. “בארות יצחק” מנציחה הן את זכר הרב והן את יצחק אבינו, שחפר בארות בנחל גרר הסמוך (בראשית, כ”ו).
עם פלישת המצרים אל הנגב בחודש מאי 1948, הם התבצרו בקרבת בארות יצחק (שמנתה כ-70 לוחמים) ותפסו את מנחת המטוסים המנדטורי הסמוך שממזרח לעיר עזה. הישוב הורעש בתותחים והופצץ מהאוויר, מגדל המים נפגע, עמדות הוצפו וכלי-נשק יצאו משימוש. בשלב מסויים חדרו מכיווּן צפון כוחות מצריים אל שורת מבנים קיצונית וקומץ המגינים הכשירים נסוג אל קו-הגנה פנימי בניסיון אחרון להחזיק מעמד.
בראשית ההתקפה על בארות יצחק, יצאה לעזרתם מקיבוץ דורות יחידה שגררה את שני תותחי-השדה הקלים (“נפוליונצ’יקים”) היחידים שהיו אז בנגב. בדרכם התחמקו פעמים אחדות מתקיפות מטוסים מצריים עד שחנו מאחורי רכס סעד. הפגז הראשון שנורה היה מיועד לטיווּחַ: רצה הגורל והוא פגע בדיוק בחבורת הפיקוד המצרית ופיצוצו הבריח אותה חזרה לעזה ובזה הסתיימה המלחמה על בארות יצחק.
לאחר סיום מלחמת העצמאות, עברו אנשי בארות יצחק צפונה, סמוך לנתב”ג, ובנו את ישובם מחדש. מהאתר המקורי נותרו על עומדם בית העלמין ומגדל המים הצופה על-פני סביבותיו. בשנת 1966 עלתה על אדמות בארות יצחק קבוצת עלומים (“הקיבוץ הדתי”) המטפחת את זיכרון האתר ההיסטורי של בארות יצחק – הן בטיפוח מגדל המים וסביבתו והן בהקמת מרכז-מורשת לזכרו.
ומהיכן השם “עלומים”? אי-פעם, טרום המדינה, ביום 7 בפברואר 1947 עלו על הקרקע שלושה ישובים בנגב: מבטחים (היום מושב משגשג), שורשים (שהפך לקיבוץ צאלים) ועלומים. עלומים הללו (“בני עקיבא”) עלו למחנה (שהוקם כבר קודם לכן על-ידי קבוצה אחרת) שמיקומו היה כ-13 ק”מ דרומית-מערבית לבאר שבע (בשולי רמת חובב). לאחר חודשים אחדים הם עקרו משם ויסדו את קיבוץ סעד – ולקיבוץ סעד היתה מעורבות עמוקה עד ליווּי צמוד בהקמת עלומים החדשה הסמוכה…
ומה עם האבן ? ובכן, לא הצלחתי עד היום לברר אם היא שוכנת באוצרות המדינה, או בגינתו הפרטית של אספן/גנב עתיקות, או בכלל עדיין טמונה למרגלות מגדל המים ומחכה לגואל…
דן גזית
פורסם לראשונה ב “ככה זה , גיליון-141”