החקלאות הבדווית בחבל הבשור
ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל הותירה לאזורנו ירושה יקרת-ערך: סידרת תצלומי-אויר משנת 1945 של כל צפון הנגב ברמת פֵּרוּט מדהימה (והשמועות אומרות שזאת היתה הכנה לחיפושי-נפט). בתצלומים אלה, הזמינים (בתשלום) לכל דורש, נראה חבל הבשור מעובד כולו ומנוקד חלקות-חלקות: בצפון-מערב, קרוב לעזה, החלקות קטנות וצפופות אך ככל שמדרימים – החלקות גְדֵלות, המרווחים מתרבים אבל דווקא נוספים בוסתני-פרי וגינות צנועות; לא השתנה הרבה מימי ויקטור גרן (“ככה זה” 16).
ניתן להעריך – לפי מדדים שונים – כי במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 מנתה אוכלוסיית הבדווים בחבל הבשור התחתי כ-15.000 נפש שייחסו עצמם לחמישה איגודי-שבטים (מטות) שמָנו כארבעים שבטים, חלקם זעירים. מלבד בפרנסות המסורתיות (גידול מקנה, שוד, הברחות, סחר-שיירות וסחיטת דמי-חסות), עסקו הבדווים גם בחקלאות עונתית, בעיקר בשנות ברכה, בחלקות-קרקע משפחתיות שהיו משובצות בנחלה השבטית מכוח החֲזָקָה: התקיפים זכו לחלקות-עידית והחלשים הסתפקו בזיבורית.
כדי לעקוף את נזקי היובש ואת הדלות של הקרקע בניהול חקלאות-הבעל, הבדווים נקטו בשלושה אמצעים: ראשית, בוצע חריש אחד בלבד (בניגוד לשלושה חרישים בשנה באזור הים-תיכוני) ב”מחרשת-מסמר” בראשית החורף לפליחת הקרום העליון הנוקשה לפני הזריעה – ללא הפיכת האדמה; כך נשמרה הלחות בקרקע. שנית, השטח הזרוע הוּבָר לסירוגין בכל שנה שנייה ועתים אף שנתיים רצופות כדי שיתאושש. שלישית, הגידול העיקרי – השעורה – נֻצָּל לחלוטין: הוא לא נקצר אלא נתלש על שורשיו ונעשה שימוש בכל חלקיו.
הַזָּרָז העיקרי לבדווים לעסוק גם בחקלאות היה ההשתלבות בסחר הימי הבין-לאומי (עד כמה שזה נשמע מוזר): הכיבוש המצרי הקצר של הארץ (1839-1831) עודד את התפתחותהּ הכלכלית ואניות-סוחר החלו לפקוד את מעגניהּ. הבדווים בצפון הנגב גילו את הפוטנציאל (העתיק!) של חבל הבשור בגידול שעורה עבור תעשיית הבירה בגרמניה ובצ’כיה והוויסקי בסקוטלנד והחלו לשווק אותה דרך מעגני עזה (בתיווך סוחרים יהודים מקהילתהּ). קיימים רישומים שערך הקונסול הבריטי ביפו ומהם מסתבר שיצוא “שעורת-גרר” (אכן, כך כוּנתה שעורת חבל הבשור כמותג !) הגיע לאלפי טונות בשנה *.
גידול השעורה לא מנע מהבדווים לנדוד עם עדריהם בין תקופת הזריעה לתקופת הַתָּלִיש מחד גיסא וההכנסות עודדו אותם לצרף למִשְקָם גידולי-יצוא נוספים מאידך גיסא: אבטיחי-פקועה (חַ’נְדָל) וזרעי קיקיון לייצור תרופות ולעתים גם כותנה ושומשומין (סומסום) כגידול-קיץ לשֶמֶן **.
יוסף ברסלבי, חוקר הארץ הידוע, מתאר בספרו “הידעת את הארץ” את הֶרְכֵּב החקלאות הבדווית בצפון הנגב: בפלחה – גידול עיקרי שעורה ליצוא, חיטה וכן גידולי-קיץ דוּרָה (סורגום) ושומשומין; במטע (שנקרא “כַּרְם”=כֶּרֶם) – גידול עיקרי שקד וכן גפן, תמר, תאנה, רימון, חרוב, משמש, אפרסק, תות ושִקְמָה; במִקְשָה ובגִּנָּה – גידול עיקרי אבטיח (בעיקר על כְּרַב-חיטה שלא הצליחה) וכן קישוא, דלעת, עגבניה ולֻבְּיָה (מין קיטנית). המקשות והגנות טופחו בעיקר בין עצי הכרם וזכו, מדי-פעם, בהשקיה מזדמנת ממי הבארות הרבות (שחלקם היה מלוח למדי). עודפי הגידולים היו, בדרך כלל, משוּוָקים לשוק הירקות הגדול בח’אן יונס.
רבים מהבדווים ניהלו את חקלאותם באמצעות פלאחים – בעיקר ממוצא מצרי -מרצועת-עזה שקבלו בתמורה חלק מהיבול. ברבות השנים הסתגלו אלה לאלה ונוצרה כעין חברה מקומית חדשה ומורכבת שהתפתחותה נקטעה במלחמת העצמאות.
דן גזית
* מצפון לתל שרוחן נותר עד היום – בזכות שמורת הבשור – שְׁתִי וָעֵרֶב של שדרות-חצבים כסימון גבולות לחלקות שגידלו בהן שעורה, כעדות ותיקי גבולות.
** לדעתי, עשוי להיות קשר בין שינויי האקלים (שכללו הגברת המשקעים בעולם) בעקבות ההתפרצות הגעשית בקרטקאוּ (1883) לבין הדחף למעבר לחקלאות אצל הבדווים בצפון הנגב בדיוק אז. רעיון זה קשה להוכחה בגלל מחסור בסיכומי-גשם מהימנים בני התקופה (נתונים חלקיים יש רק מהעיר עזה).
פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-74”