(שרידים מהמלחמה העולמית הראשונה בחבל הבשור התחתי)
המלחמה העולמית הראשונה (42 מליון מגויסים, 8.5 מליון חללים) פרצה ב-1.8.1914 ונמשכה ארבע שנים, בין “מעצמות המרכז” (גרמניה, אוסטרו-הונגריה, תורכיה ובולגריה) לבין “מעצמות ההסכמה” (צרפת, בריטניה, רוסיה, ארצות הברית, איטליה, בלגיה, יפן ועוד). המלחמה חרגה מתחומי אירופה כאשר ניסו התורכים לתקוף מארץ-ישראל את תעלת סואץ וכתגובה פתחו “מעצמות ההסכמה” בחזית נוספת: כוחות בריטיים, אוסטרליים, ניו-זילנדיים ואחרים התקדמו ממצרים אל מֵעֵבֶר למדבר סיני.
בין ראשית אפריל לראשית נובמבר 1917 נעצרה החזית בחבל הבשור התחתי; כרבע מליון חיילים ורבבות עובדי-כפייה (משני צידי החזית) התאמצו במהלך כשבעה חודשים להפוך את אזורנו ליעד מבוצר – והצליחו בכך: עד היום ניכרים במרחביו שרידי המלחמה ההיא, חלקם מרשימים בעוצמתם ומעוררים פליאה.
בראש מצעד עבודות העפר האדירות מככבת מערכת מסילות הברזל, השלד התחבורתי שעליו נשענו הצבאות. כמעט בכל מקום שהועלו בו סוללות, נכרו חפירים ונבנו מסופים – השרידים ניכרים בשטח: בקו התורכי, שחצה את נחל גרר ליד תל שרע דרומה לעבר באר שבע (וכָלַל שלוחות-מִשְׁנה) ובשלושה קווים בריטיים מקבילים ממערב למזרח. הקו התורכי מְלֻוֶּה לכל אורכו במחצבות-אבן לצרכי דיפון מעבירי המים והגשרים, בעוד שמעבירי המים והגשרים במסילות הבריטיות נבנו מצינורות בטון ופלדה וכן מקורות עץ וברזל. ברחבי האזור פזורים עד היום קטעים של פסי-פלדה ואדני-עץ שהוסבו לשימושים שונים ומשונים.
תצלומי-אויר ותרשימי-קרב בני התקופה מסייעים בזיהוי דרכי-עפר ששרידיהן ניכרים עדיין בעיקר בשטחי הבתרונות של הנחלים: מערכת דרכים תורכית לרכב במעבר על נחל גרר סמוך לתל הרור ודרכים לרכב שנפרצו על-ידי הבריטים בגדות נחל בשור, אך בעיקר להובלה מסודרת של סוסים וגמלים אל האפיק לצרכי השקאה (וכיום, לצערנו, הדרכים הללו חשופות למשיסת גלגלי טרקטורונים ואופנועים ולכן שרויות בתהליכי הרס מהיר).
לאורך קו החזית הבריטי, כ-35 ק”מ, משפך נחל עזה (=בשור) דרך “מכתש בארי”, ולאורך הנחל עד באר רבובה ומשם לעבר חורבת חשיף בואך בסיס חצרים, נותרו (בעיקר בשטחי שמורת נחל בשור ובשולי המישור) כ-30 מוּצבי כתה, מחלקה ופלוגה הכוללים תעלות-קשר ועמדות. המוצבים התורכיים נמחו ברובם עקב מיקומם בשטחים חקלאיים, אך מוצב תורכי אחד נותר במלוא הדרו סמוך לעלומים, חוסה בצל חורשת אקליפטוסים נרחבת. בקרבת רוב המוּצבים הבריטיים אותרו המזבלות שלהם (=הקפדה על פקודות-רס”ר!…) והמִמצאים המעניינים שנלקטו בהן (בידי אמנון גת) מוצגים במוזיאון הארכיאולוגי של רעים. בעורפם של המוּצבים היו גם בסיסים, מחנות ומאהלים אך כמעט ולא נותר להם זכר מלבד בדוּחות הצבאיים, בצילומים ובסִפרוּת על המלחמה שהתפרסמה מאז. באתרי מאהלים אחדים אותרו שרידי מִטווחים (או “נִסויי-כלים”).
סמוך לאתרי-קרבות נמצאו קבורות אחדות. יש להניח שהן של לוחמים תורכים: הבריטים הקפידו לטמון את מתיהם במרוכז בבתי-קברות צבאיים מוסדרים (בדרום: בעזה, בדיר אל-בלח ובבאר שבע).
ומה לגבי מקורות-מים (וצריך להשקות גם מאה-אלף סוסים וגמלים!)? התורכים התכוננו למלחמה היטב ודאגו מראש לשפץ את כל הבארות השופעות בצפון הנגב, כולל הַרְכָּבַת משאבות. לא ידוע לי על סקר מסודר שנערך בהן למציאת שרידים בני התקופה, אף כי יהיה מעניין לבצעו לפי סיכומי הביצוע של הצוותים הטכניים (הגרמנים…); התקדמות הצבא הבריטי היתה מלוּוָה בצינור ברזל שמוצאו ממזרח הדלתא של הנילוס, שהסתעף וסיפק מים לכל היחידות והמוצבים ובמקביל נוצלו המקורות במקום: ברחבי האזור נותרו עד היום בארות (חדשות ועתיקות ששופצו), בורות-מים עתיקים ששוקמו, מאגרים חפורים ובנויים, שקעים בעפר לשקתות (שצוּפּוּ בברזנט) וגבים שנכרו באפיקים. נמצאה אפילו חוּליית-צינור מקורי (בקוטר 16 צול = כ-40 ס”מ) מקו המים שהוצגה ב”דרך מִתְקני המים”, אך קל-מהרה “הוחרמה” לצרכי הקמת האיצטדיון בבייג’ין…
וכמובן, נותרו גם קוריוזים כגון כתובות-גראפיטי ומערת-מגורים כרויה לתלפיות בתחומי מוצב בריטי; האם מן הראוי לתחוֹם מִדְגָּם מייצג מכל זה למען הדורות הבאים?.
דן גזית
– בחודש מאי של שנת 1915 ניסו “מעצמות ההסכמה” לפלוש לחצי האי צָ’נָקָּלֶה בפתח מְצָרֵי הדרדנלים, כ-250 ק”מ דרומית-מערבית לאיסטנבול; לאחר כחצי-שנה של מרחץ-דמים (כחצי-מליון חללים משני עברי המתרס), הם נחלו שם מפלה אדירה ונסוגו. “קרבות גָלִיפּוֹלִי” אלה היו חוויה מכוננת לשני הצדדים הלוחמים ובעקבותיהּ הוקמו כ-25 מונומנטים ואתרי-שחזור של קרבות בשטח. יש מה ללמוד! על-כך מומלץ לעיין בספרון:
Akseli, A. (editor). 1998. Chanakkale Battles. Chief of General Staff Printing Office, Ankara.
- בשנת 2015 איתרתי והעליתי על תצלום-אוויר 15 קבצי שוחות, עמדות ותעלות קשר משנת 1917 ברחבי אזור הבתרונות שבתחומי פארק אשכול.
פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-81”