קיבוץ נולד

    מצפה גבולות    

השנים 1930-1936 היו שנות השיא ברכישת קרקעות בצפון הנגב מהבדווים, הן על-ידי מוסדות והן על-ידי בודדים. עם פרוץ המרד הערבי (1936) נמנעה כניסת יהודים לשטח, ערך הקרקע ירד פלאים וקק”ל פדתה אותה באפס-מחיר. עם החלת חוקי “הספר הלבן” (1939) נמנעה מקק”ל האפשרות החוקית להעלות התיישבות בנגב, והיה צורך מיידי לתכנן מה לעשות עם עשרות אלפי הדונם שנותרו בידיה כדי שלא יחול עליהם חוק ה”מחלול” (חזרת אדמות לא מעובדות במשך שלוש שנים – לממשלה). אז הועלה הרעיון של המצפים – שמירת הקרקע של-ידי קבוצת-עובדים (“מצפה”) ללא הכרזת יישוב חדש. מהתכנית המקורית של העלאת עשרה “מִצְפים” במרחבי קרקעות הלאום בנגב – נותרו שלושה בלבד (מטעמי תקציב), שנבנו ב 1943 במרווחים של חודשיים זה מזה: גבולות, רביבים ובית אשל. בקיבוץ גבולות של תנועת “השומר הצעיר”, הייתה בשנים הראשונות תחלופת אוכלוסין – הגוף המייסד עבר ב- 1946 צפונה וייסד את קיבוץ חצור; תקופה קצרה שהו במצפה אנשי יחיעם – גרעין “הסלע” שעזבו באוקטובר 1946 לצפון ובמקומם עלה קיבוץ נירים, לשהות זמנית לפני עליית 11 הנקודות. בנובמבר 1946 קבלו את המקום חברי “אלמגור” שהמתינו בפתח תקווה  בתור לעליה על הקרקע. חברי אלמגור הגיעו מחברות-נוער מעין שמר וממעברות וקבוצת בוגרי בן שמן, אלה היו ראשוני גבולות של היום.

בתום מלחמת העצמאות ביקשו החברים לעבור 9 ק”מ צפונה, ליד תל שרוחן, אך המוסדות המיישבים סרבו לאשר זאת בטענה ש”לא נוטשים את ראשון המצפים”, אך התפשרו על  1.5 ק”מ צפונה, ועברו לאזור כארם א-סלאטין; המוסדות הציעו לקיבוץ לעבור לאזור אשל הנשיא, לגליל או לאדמותיו ליד קריית גת – אך הוא עצמו דחה את ההצעות.

אתר המצפה שימש עד ראשית 1952 כתחנת-ניסיונות חקלאיים ומאז ועד 1970 לאימוני לוחמה-בשטח-בנוי של צה”ל. בשנות ה-90 הפך אתר המצפה למוזיאון-חי לתולדות המצפים ומרכז אירועים – אירועי אינדי-נגב ודומיהם.

היום גבולות הוא קיבוץ משגשג בזכות ניהול חקלאות מודרנית מחד גיסא ובניית שכונות חדשות למגורים  עם קליטת בנים ותושבי-חוץ – מאידך גיסא.

דן גזית