(הרשימה התפרסמה ב”מסע אחר-מטיילים” 72, 2004)
על סף המדבר, בצפון הנגב, כך משערים חוקרים רבים, נרקמו סיפורי האבות במקרא. ברקע לסיפורים נמצאים אותם שבטי נוודים למחצה שאפיינו את האזור מימים ימימה, כאשר לפרקים קצרים בלבד במהלך ההיסטוריה התפתחו באזור יישובי קבע – תוצאה של אקלים, תנאי שטח ואינטרסים גיאופוליטיים. ומה היום? בימינו צפון הנגב הוא ביתם של כחצי מיליון בני אדם, כולל באר שבע (כמעט 200 אלף איש), ערי הפיתוח ויישובי הבדווים, והוא נחשב ליצרן חשוב של ירקות, פירות ופרחים לצריכה המקומית וליצוא. הזמנה להיכרות אינטימית עם אזור הפכפך.
טופוגרפיה של דיקט
מעשה שהיה: מרצה בחוג לגיאוגרפיה הטיל על הסטודנטים שלו להכין מפת תבליט של אזור מגוריהם. אחד הסטודנטים הגיש לו דיקט. זה לא מפתיע, שכן אותו סטודנט היה בן קיבוץ אורים שבצפון הנגב. תבנית נוף מולדתו שטוחה כמעט, מלבד התרוממויות צנועות במערב האזור, הרומזות על רכסי כורכר שנקברו תחת הצטברויות של חרסיות, לֵס וחול. השכבות המכסות את הכורכר של צפון הנגב הובלו ברוחות שנעו מצפון אפריקה ומצפון סיני במהלך שתי רבבות השנים האחרונות (והתהליך עדיין נמשך, בעוצמה ממוצעת של מטר אחד באלף שנה).
המישור בצפון-מערב הנגב תחום מכל עבריו בשוליים גבוהים יחסית אליו: בצפון תוחמות אותו גבעות הגדה הדרומית של נחל שקמה; במערב הוא גובל ברכס כורכר שעל חלקו עובר הגבול עם רצועת עזה; בדרום נמצאות החוליות הגבוהות של חולות חלוצה; במזרח – מדרגה טופוגרפית בגובה 250-200 מטר מעל פני הים, הנמצאת על הקו שבין בית קמה, משמר הנגב ובסיס חצרים והיא שריד של חוף קדום.
ממדרגה זו ומזרחה מתאפיין צפון הנגב בנוף של גבעות סלעיות, השונה ממערב הנגב ברוב מאפייניו – ולכן גם בהיסטוריה שלו: האזור המזרחי מתאפיין במקורות מים רבים יותר (לא רק אפיקי נחלים כמו בצפון-מערב, אלא גם מעיינות), בתשתית נוחה יותר להתיישבות (למשל, מערות או אזורים גבוהים שהיו בעלי יתרון מבחינה אסטרטגית) ובקרבה למרכזי יישוב (חברון, למשל). מסיבות אלה, צפון-מזרח הנגב היה מאוכלס במהלך ההיסטוריה יותר מהאזור המערבי.
הגורם הגיאוגרפי העיקרי באזור צפון הנגב הוא אפיקו של נחל בשור. הנחל הוא בעל שטח הניקוז הגדול בנחלי ישראל הנופלים לים התיכון, וניזון ממֵי נגר שמקורם בגשמים היורדים על דרום הר חברון, על בקעת באר שבע-ערד ועל צפון הר הנגב. כל ערוציו חוברים יחדיו לנד שטפוני אדיר, החורץ בקרקע הרכה בתרונות (ערוצים קטנים שנוצרים בשל סחיפת הקרקע על ידי המים, ומשווים לגדות אופי מצוקי ותלול, גם אם לא גבוה). לחזות מדרך הבשור ביום שמש חורפי בזרימה שטפונית – זו חוויה מדהימה.
יישובי קדם: מים, כסף ובירה
נחל הבשור מתחתר בחלקים ממהלכו אל תוך תשתית של חלוקי נחל, וחלק מהמים נלכד במרווחים שבין חלוקי האבן. המים הלכודים הללו פרצו החוצה כנביעות, שעליהן התבססו הקהילות האנושיות שחיו באזור, ובסמוך להן הוקמו רוב יישובי הקבע במהלך ההיסטוריה של החבל עד התקופה הרומית.
במהלך ההיסטוריה אכלסו את צפון הנגב שבטי נוודים למחצה שחיו על מִקנה, שוד, מסחר-תיווך וחקלאות מדברית. האפיזודות היחידות שבהן הוקמו באזור יישובי קבע היו בתקופה הכלכוליתית (3500-4500 לפני הספירה) בעקבות עלייה בכמות המשקעים, בתקופת הברזל א-2 (במאה ה-11 לפני הספירה) בעקבות נסיגת השלטון המצרי ופתיחת דרכי הסחר, בתקופה הרומית המאוחרת והתקופה הביזנטית (המאה השנייה לספירה עד סוף המאה השביעית) בעקבות פיתוחים טכנולוגיים לאגירת מים, ובסוף תקופה העות’מאנית (ממחצית המאה ה-19 עד תחילת המאה העשרים) בעקבות התערבות שלטונית. ארבע מצודות (תילים) נבנו ליד מקורות-מים קבועים כבר בתקופה הכנענית התיכונה.
מתוך התקופות שבהן האזור יושב ביישובי קבע אפשר ללמוד, כי כאשר לשלטון המרכזי לא היה אינטרס פוליטי-בטחוני באזור הספר – האוכלוסייה נותרה חצי נוודית. לעומת זאת, כאשר במרכז הארץ היה שלטון חזק, שהחליט להשקיע כסף בפריפריה מתוך מחשבה על שמירת הגבולות ועל כלכלה – האזור פרח והופיעו בו יישובי קבע. וכמו אז כן גם היום.
הרומאים: פריצת דרך
עד התקופה הרומית התיישבו אנשים רק סביב נביעות המים של נחל הבשור, משום שהתשתית הפריכה לא אפשרה להם לכרות בארות ללא התמוטטותה. בעת ההיא קם גאון שמצא דרך לכרות בארות מבלי להיקבר מתחת למפולת. הוא בנה את דופן הבאר מלמעלה למטה תוך כדי כרייה בשלבים – העמקה במידת נדבך אחד, בניית טבעת אבן הדוקה לדופן, העמקה נוספת – וחוזר חלילה. הבארות שנבנו ברחבי המישור של צפון הנגב שחררו את האנשים מהתלות בנביעות של הנחל, והיישובים נפרשו על פני כל החבל.
הביזנטים: הפריחה הגדולה
במהלך התקופה הביזנטית (המאה הרביעית עד המאה השביעית לספירה) זכה צפון-מערב הנגב לפריחה יוצאת דופן בזכות היותו “חביב הקיסר” – כלומר, הקיסר הפיק מתושבי האזור הכנסות לא רעות לאחר ששדות השעורה שלו הוכרזו כאחוזות הכתר. את האזור חצו שתי דרכים בינלאומיות הומות ועתירות פרנסה – דרך הצליינות הנוצרית היורדת דרומה, לסנטה קתרינה שבדרום סיני, ו”דרך הבשמים” – נתיבי הסחר המדברי ממזרח המובילים אל חופי הים התיכון.
דרך שלישית חשובה היתה “דרך הלימַס” (גבול בלטינית), דרך צבאית רוחבית שעברה על הגבול בין שתי פרוביניציות. חלקים ממנה מצויים בשימוש עד ימינו, למשל בין בסיס חצרים לכביש אורים-צאלים, או בחציית נחל הבשור, ליד תל שָרוּחֶן. הסיור בעקבות שלוש הדרכים הללו, גם בימינו, מאלף ומרשים במיוחד.
בלב האזור היו לקיסרים של האימפריה הרומית והביזנטית שלוש אחוזות פרטיות רחבות ידיים: גרר (השם המקראי נשמר), קונסטנטין וסוקומזין (ייתכן שהשם השתבש מ”שוק מזון”). הסיבה לטיפוחן של האחוזות היתה זני שעורה מיוחדים לייצור בירה, שעלו יפה באזור הצחיח למחצה והיו מבוקשים ברחבי האימפריה. גידול ייחודי זה – “הזהב הזהוב” של מישורי הבשור – היה כנראה מאז ומעולם נכס מקומי: הוא מוזכר בחרסים מהמאה ה-13 לפני הספירה (ימי השלטון המצרי) ומהמאה החמישית לפני הספירה (ימי שלטון פרס) שנמצאו באתרים באזור. למעשה, מסורת היצוא של שעורת צפון-מערב הנגב לתעשיות הבירה והוויסקי באירופה נמשכה עד מלחמת העולם השנייה, בעיקר דרך עזה.
בימינו תופסת את מקומה של השעורה המיתולוגית חיטה, שנחשבת לטעימה ומזינה יותר משעורה, ואף קלה יותר לדיש. ואם בעבר גידול החיטה כאן היה מוגבל בשל עמידותה הנמוכה בתנאי סף המדבר – הרי שבינתיים מדענים פיתחו זני חיטה המותאמים לתנאי האזור ופתרו את העניין.
מן התקופה הביזנטית נותרו באזור שרידים רבים, בהם מנזרים ועשרות כנסיות. בשנת 1991 זומנה לי חוויה מרגשת כשחשפנו פסיפס מפואר של כנסייה בחורבת באר שמע, בין צאלים לאורים. במהלך הניקוי של אחת מכתובות ההקדשה צץ לפתע השם “גרר” – פעם ראשונה בארכיאולוגיה של ישראל! את תחושתי באותו מעמד קשה לתאר.
בצד האוכלוסייה הנוצרית פרחה כאן גם התיישבות יהודית, שאת שרידיה אפשר לראות בחורבת מעון, שם נחשפה רצפת פסיפס של בית כנסת, המוצגת כיום למבקרים.
העות’מאנים: יעד אסטרטגי
מסוף התקופה הביזנטית פחתה מאוד עוצמת יישוב הקבע באזור (למעשה, הצלבנים דאגו לגרש גם את הנוודים שחיו שם). יש עדויות כי חלה התאוששות בזמן הממלוכים, אך רק בשלהי התקופה העות’מאנית התחדש יישוב הקבע באזור. התהליך קרה עם עליית חשיבותו של האזור כיעד אסטרטגי אל מול תעלת סואץ. השלטונות עודדו את האוכלוסייה המקומית (בדווים, פלאחים ומהגרים ממצרים ומצפון אפריקה) להתיישב בכפרים, ולשם כך סיפקו לה ביטחון, תעודות בעלות על קרקעות ועזרה בתכנון ובבנייה של כפרים. ב-1894 הוקמה בלב השטח מצודת פטיש המרשימה, והאזור רוּשָת במערכת צפופה של קברי שייח’ים. שיאהּ של הפעילות היה ייסודה מחדש של באר שבע, שהפכה לעיר מחוז, ושל עיר נפה – היום ניצנה.
מכל המלחמות שעברו על צפון הנגב, החותם שהותירה מלחמת העולם הראשונה בפני השטח הוא העמוק ביותר, תרתי משמע. סיור בעקבות הקרבות עובר במוצבים ובתעלות קשר, במפעלי מים ובשרידי מחנות צבא, בסוללות של מסילות ברזל ובגרפיטי של חיילים; כל זאת משני עברי החזית, שהתייצבה כאן במשך כחצי שנה, והשתתפו בה כ-300 אלף לוחמים וכוחות עזר, על סוסיהם, גמליהם ושאר בהמות משא.
היהודים: קנה ובנה
משעה שהוכרה בעלותם של הבדווים על חלקותיהם, לקראת סוף המאה ה-19, החלו יהודים לרכוש מהם קרקעות. שיא הרכישה היה בשנים 1936-1932, והרוכשים השונים אף התחרו ביניהם – עובדה שלא נעלמה מעיני הבדווים והביאה לעליית מחירים מסחררת. מאחר שהאדמות בצפון-מזרח הנגב היו פוריות יותר, ולכן גם מאוכלסות יותר, הבדווים לא מכרו אותן. בצפון-מערב, לעומת זאת, הבדווים הציעו בשמחה ליהודים לקנות חלקות.
מאורעות תרצ”ו-תרצ”ט (1939-1936, “המרד הערבי”) קטעו את האופוריה, ערך הקרקע ירד לאפס, ואז הצטרפה הקרן הקיימת למירוץ וקנתה אותה מכל הרוכשים: האדמה היהודית הפכה לאדמת הלאום.
עם הכרזת “הספר הלבן” על ידי הממשל הבריטי (1939), שאסר על יהודים לרכוש אדמות בנגב, החלו המוסדות הלאומיים לשקול העלאת גופי התיישבות על קרקעות אלו (היום מכנים זאת “בדיקת היתָכנות”). ב-12 במאי 1943 נוסד מצפה גבולות, ראשון המצפים בצפון הנגב, סולל הדרך (לאחר בארות יצחק, שהוקם בעמק החוף) לנירים, אורים, תקומה, בארי, כפר דרום, חצרים, שובל, שורשים=צאלים, מבטחים, עלומים-סעד, חלוצה ורמת נגב. זהו מערך היישוב העברי בצפון-מערב הנגב ובשוליו – מערך שקיבל את פניו של הפולש המצרי במלחמת העצמאות. ב-1996 שוקם מצפה גבולות בחבל הבשור והוסב לאתר מורשת חינוכי להתיישבות הציונית בנגב.
אחרי קום המדינה הוקמו באזור שלושה סוגי יישובים: קיבוצים, שנבנו על הגבול לאורך רצועת עזה; מושבים לאורך כביש מרחבים (“כביש הרעב”) והכביש מבאר שבע לעזה; עיירות הפיתוח אופקים, נתיבות ושדרות, שהוקמו גם כדי לשמש מרכזים עירוניים ליישובים החקלאיים. עיירות הפיתוח התקשו לשגשג מסיבות שונות (למשל העובדה שאת אופקים בנו רחוק מן הכביש הראשי במקום משני צידיו, וכך העדיפו הנוסעים על הכביש להמשיך לבאר שבע), אך בסופו של דבר – שלושת היישובים הפכו לערים. המהפך התרחש בחמש השנים האחרונות, בעיקר לאחר קליטת גלי העלייה ממדינות חבר העמים ומאתיופיה, וכיום כל אחת משלוש הערים הללו מאכלסת 25-20 אלף תושבים.
מעבר לערי הפיתוח הוקמו באזור ובשוליו שבעה יישובים בדוויים, מתוך מגמה להעבירם להתיישבות קבע ולמנוע את התפשטותם במרחב. הבדווים (המונים כ-130 אלף) חיים בחלקם ביישובים אלה, ובחלקם (יותר ממחציתם) – ביישובים לא מוכרים נטולי תכנון ותשתית.
ומה לגבי האזור כולו? צפון-מזרח הנגב מאופיין במטעים ובגפנים, בגידול בהמות ובמפעלים, וצפון-מערב הנגב הפך ל”אסם התבואה” של ישראל וליצרן העיקרי של תפוחי האדמה, הבוטנים, פרי ההדר והפרחים לצריכה המקומית וליצוא – הכל במים מוּשבים. האזור מנוקד במאגרי מים, ואין משובב את הנפש כתצפית מסוללת מאגר נישָׂאָה לעבר אחת משקיעות השמש הצבעוניות שהאזור התברך בהן, כשברקע להקת עגורים החגה לקראת לינת לילה.
דן גזית – ארכיאולוג, חוקר הבשור, דוקטורנט בחוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון, חבר קיבוץ גבולות
דווקא פה אין תמונה של אורה לשובב את הנפש ?