“צבר” שהוא “עולה חדש”

(משׂוּכות הצבר כסַמָּן תרבותי)

כפי שנכתב במדור זה בעבר, במהלך השליש השלישי של המאה ה-19 כָּפה הממשל העות’מאני רפורמה אגררית על הבדוים שוכני צפון הנגב ובמסגרתהּ חולקה הטריטוריה  בין המטות, השבטים, בתי-האב והמשפחות. ה”הפרטה” הזאת יצרה באזורנו צורך לפתח שיטות בטוחות של סימוני גבולות לחלקות, בעיקר על-ידי שתילת בצלי חצב (שיטה עתיקה הנזכרת במקורותינו), נטיעת אטדים (“אַוּסֶג'”), הטמנה של אבני-מוקד חרוכות בפינות החֶלקה בעומק של כחצי מטר בנוכחות עדים, חפירת תלם עמוק (“חַ’נְדָּק”) או בניית סוללת-עפר. הסוללה גוננה על השדה גם מפני החול הנודד, הֵקֵלָּה על המלחמה ביַּבְּלית והקשתה על חדירת עדרי השכנים; המהדרין – גם נטעו משוכות צבר, שאת שרידיהן אנו פוגשים עדיין ברחבי החבל; נראה שהאקלים שלנו מיטיב עמם.

הצַּבָּר (מערבית: צֻבַּאר – קרי “סבאר”; אולי מהמלה צַבְּרְ=סבלנות), או בשמו הבוטאני אוֹפּוּנְטיה פיקוס-אינדיקה, הוא הקקטוס הראשון שהגיע אלינו מן “העולם החדש”, כנראה ממקסיקו דרך ספרד, גיברלטר, צפון אפריקה ומזרח אגן הים התיכון. קיימות שתי גרסאות לתקופת עליית הצבר ארצהּ: האחת טוענת שהיה זה בימי שלטונו של מוחמד עַלִי המצרי בארץ (1840-1832) שעודד הגירה לארץ מצפון-אפריקה וממצרים והצבר הגיע עם המהגרים (אך לדברי החוקר ישעיהו פְּרֶס, הצבר הובא אז מקליפורניה); הגרסה השניה מקדימה את יבוּא הצבר למאה ה-17 (ואולי אף קודם), במטרה לנצל את הכנימות D.c. Costa) ) וביציהן המצויות עליו להפקת צבע אדום (כרמיל) לאריגים, על-ידי ייבושן וכתישתן לאבקה. מכל מקום, הצבר המקומי (על שני סוגיו: הזקוף בעל הפירות הזהובים-מתוקים והשׂרוע בעל הפירות הסגולים-חמצמצים) מתרבה רק על-ידי שתילת יחורים או ענפים – עקב מגבלות האקלים המקומי המונע ריבוי מזרעים – ומסוגל לשרוד באזורים צחיחים ובתקופות ארוכות של בצורת.

הצבר אוגר מים בענפים דמויי-עלים רחבים ועבים המצוּפים בשכבת שעווה לצמצום ההתאיידות. עליו ה”אמיתיים” התגלגלו לקוצים ואם נדקרתם באחד מהם – דעו כי על כל שיח יש עוד כ-50.000 כאלה; הצבר זול, מתפתח במהירות לסבך בלתי-חדיר ונושא פרי טעים וכך הפך לשיח-משׂוּכות מושלם*. לאחרונה התחיל להתחרות בצבר המשוכות  קקטוס אחר, הקוֹבּוּס, וגם שיטה קוצנית ביותר בשם אקָציה הוֹרִידָה  (ותודה למיכאל אדלר על הזיהויים).

הצבר היה שותף שכיח בעלילות הלוחמה בדרום הארץ עוד מראשית המאה ה-20, החל מימי המלחמה העולמית הראשונה שבהּ הסתבכו פרשי האנז”ק (הַגַּיִּס האוסטרלי-ניו זילנדי) במשוכות הצברים של כפרי הנגב הצפוני ורצועת-עזה במהלך התקדמותם, עבוֹר דרך עלילות כתת הפלמ”ח בְּשֻּעוּת (היום “משק צאן”) ב-9 בדצמבר 1947 וכלֵה בפעולות צה”ל השונות בעיבורי הרצועה ממלחמת העצמאות ועד “פעולות התגמול”.

השיח, בעל אברים תְּפוּחִים ירוקי-עַד ופרי קורץ לעין, אִתְגֵּר תמיד את הממציא הישראלי: בימי הקצבת המספוא לבהמות נערכו באזור כמה נסיונות – ללא הצלחה משמעותית – לרסק במכונות את “עלי” הצבר עבור הפָּרות (בשנות ה-40 של המאה ה-20 נטעו שיחי-צבר נטולי-קוצים בדורות וברביבים כתחליפי מספוא אך לדברי ישעיהו פרס – כבר בראשית המאה העשרים השתמשו במושבות היהודיות בצבר כמספוא!); לעומת זאת, זכה להישגים מרשימים פיתוחם של פירות-צבר-ללא-קוצים** (וגם ללא גרעינים) והם בהחלט משגשגים היום ברחבי החבל (מלאים ויטמינים ומינרלים, רק 48 קלוריות ל-100 גרם, סגולה נגד הִלּוּךְ-מֵעַיִם מוגזם). יש הסוברים כי מפרחי הצבר ניתן להפיק חומרים בעלי ערך רפואי. הצבר פורח בדרך-כלל באביב וחונט פרי בחציו השני של הקיץ.

הכינוי “צבר” (“סַבְּרֶה”) ליליד הארץ נולד כבר בראשית המאה ה-20, אך נתמסד (לפי גרסת עוז אלמוג) ב-1931 בעקבות מאמר של העיתונאי אורי קיסרי בעיתון “דואר היום”. הוותיקים אולי גם זוכרים את ה”סַבְּרָה” – הדגם הספורטיבי של הסוסיתא ואת “קישקשתא” הקקטוס מהטלוויזיה החד-גוונית…

דן גזית

* בראשית ימיו של צה”ל, חלק משגרת אימוני החי”ר היה תרגולת לפתיחת מַעֲבָר במשוכת-צברים על-ידי פיצוץ “בּוּנְגָלוֹר” (צינור-פְּרָקים נפיץ); במשך השנים ירד מאוד השימוש בו, גם עקב תקלה קבועה למדי: בעקבות הפיצוץ – יורד מָטָר של חלקי-צבר קוצניים על הכוח הפורץ…

** בקצה הקוצים הקטנטנים והמעצבנים שעל הפרי מצויים קרסים זעירים המקשים על שליפתם.

פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-69”