צבא ומלחמה במפנה המאה ה ט”ו  בדגש על הצבא העות’מאני

(עבודה שהוגשה למחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון במסגרת הלימודים לתואר השלישי, 2002).

תוכן העניינים:

• מבוא
• כלי נשק אישיים – כללי
• תותחים
• לוחמה ימית
• לוחמה באירופה
• הלוחמה בצבא העות’מאני
• סיכום
• רשימת המקורות

מבוא: הצבא והמלחמה מאז ומתמיד הינם בבואה נאמנה למסגרת החברתית המחוללת אותם ולאתוס הסוציאלי שלה. חברה השרויה בתהליכי שינוי מואצים, מקרינה תהליכים כאלה על צבאה ועל דרכי הלוחמה שאותן היא נוקטת, וגישות מהפכניות בלוחמה חוזרות ומשפיעות על החברה היולדת אותן.

האירועים ההיסטוריים והצבאיים שקרו במפנה המאה הט”ו מייצגים נאמנה תפיסה זאת. העולם ה”תרבותי” אך זה עתה התאושש מסדרת פשיטות אכזריות של נוודים ממזרח (המונגולים והטטארים) מצפון (הוויקינגים) וממערב (הנורמאנים) ואך סיים ללקק את פצעיו מהקזות הדם שליוו  את מסעי הצלב, מפִּגעי האקלים שהשחיתו יבולים (“תקופת הקרח הקטנה”) ומ”המגיפה השחורה”. התנאים בשלו למהפכות במערכים החברתיים, המדיניים והצבאיים.

 

כלי נשק אישיים – כללי.  קיימים שלושה סוגים עיקריים של כלי נשק אישיים. הסוג הראשון הוא זה האחוז ביד הלוחם ומשמש בלוחמת פנים-אל-פנים. הסוג השני הוא הסוג הנורה למרחק ויעודו להרחיק מהלוחם את נקודת ההתגוששות ולגרום את הנזק המצופה בסיום מעופו (אבני קלע, חיצים, לפידים ודומיהם). הסוג השלישי הוא המלכודות, הפחים והמוקשים. בתקופה המדוברת, המהפך העיקרי חל בסוג השני.

בסוף המאה הט”ו הגיע טווחו של הנשק האישי מהסוג השני למכסימום עם הבאת “הקשת האנגלית” – שפותחה למעשה בוויילס -לשיא מיצוייה (לאחר שעברה במשך אלפי שנה את שלבי התפתחות מ”קשת פשוטה” ל”קשת כפולה” ול”קשת מורכבת”), בשגרה חיצים שאורכם כ-90 ס”מ לטווח יעיל של כמעט 400 מטרים (יותר מכל רובה עד ראשית המאה ה-20!) ושהיו מסוגלים לחדור שריון אישי מכל סוג שהוא; קצב הירי של קַשָּׁת מאומן ב”קשת אנגלית” הגיע ל-12 חיצים בדקה. ככלל, המצאת הקשת  – עוד מימי תקופת האבן – היתה כה מוצלחת עד כי היתה בשימוש צבאי בידי יחידות יפניות אחדות בימי המלחמה העולמית השניה!

“הקשת האופקית” (שנמצאה בקברים בסין כבר מן המאה ה-4 לפנה”ס) הופיעה באירופה רק בסוף המאה ה-13 ונכנסה לשימוש כללי במרוצת המאה ה-14; המנגנון והצורה שלה הותאמו על-נקלה לשימוש באבק שריפה— שהתגלה כאמצעי רב-עוצמה ללחימה בפרשים בשדה-קרב פתוח. בצבא ונציה נכנס רובה היד לשימוש כבר ב-1490, אך רק בסביבת 1550 חדר ללוחמה האב-טיפוס של המוסקט חודר שריון-הגוף” (קיגן 1996).

הוספת אבק השריפה לטכנולוגיה של הסוג השני באה להחליף את מקור האנרגיה של הטלת הקליע, מעוצמת ידו של הקשת המותח את המיתר (וכך משקיע בו את האנרגיה המשתחררת בהטלת החץ) למקור אנרגיה שאינו תלוי בכוחו האישי של המפעיל (יתכן וזאת סיבת הזלזול שהפגינו הפרשים הממלוכים בנשק האש – מלבד הדחייה בשימוש ב”נשק של כופרים”: “אפילו ילדים ונשים יכולים להפעילו”).

אם “הקשת האנגלית” איימה על יעילותו של השריון האישי, הרי שהקליעים הנורים מתוך קנים חלולים באמצעות אנרגיית אבק השריפה ביטלו כליל את תיפקודו, הדבירו כליל את קרבות הביניים של האבירים משורייני-הסוסים ואילצו את המצביאים– לראשונה בהיסטוריה של הלחימה – לחפש דרכי מיגון חדשות עבור חייליהם.

מנקודה זאת ואילך חלה הסלמה בשרשרת ההמצאות של “נשק” ו”נשק נגדי”: הרובה האישי הראשון, הארקבוס ויורשו המוסקט (שבגלל כובדם הופעלו מחצובה) היו מדוייקים אך איטיים בקצב האש – בערך יריה אחת לדקה. כדי להגן על הרובאים מפני הפרשים המסתערים בעת פעולת הטעינה מחדש, נצמדה אל כל רובאי חוליה של נושאי חניתות ארוכות מאד. תגובת הפרשים לכך היתה החלפת רומח ההסתערות באקדח, שהומצא באמצע המאה הט”ז ואומץ מיד אף על פי שהיה אז עדיין מסורבל, בעל טווח קצר מאד ובלתי אמין. הארקבוס, על אף מגבלותיו, הונהג לראשונה בצבא ספרד ואכן עזר לה בנצחונה על צרפת במלחמה על נאפולי (1504).

מאה שנה מאוחר יותר, הוחלפה הצתת הפתילה בהצתת נוקר פלדה ואבן צור שהכפילה ושילשה את קצב האש של הרובה וביטלה את הצורך בתוספת כוח אדם להגנתו של הרובאי.

 

תותחים: גילויה של האפשרות להשתמש באבק שריפה בלוחמה חלה, כנראה, כבר בראשית המאה הי”ג. ההיסטוריונים הקדומים מתארים שימוש בכלי-נשק דמויי תותחי-מתכת במצור המונגולי על בגדד בשנת 1258. התיעוד המצוייר הברור הראשון לשימוש בתותח הוא משנת 1320, ובשנת 1338 כבר נוצל התותח להפגזה ימית תוך שימוש חלוצי בכדורי ברזל. מכל מקום, במהלך המאה ה-14 כולה עדיין לא הופעלו תותחים בשדה הקרב הפתוח.

התותחים הראשונים נוצקו כמקשה אחת, מברונזה ומברזל, ונטענו מן הלוע; התחמושת המצוייה היתה כדורי-אבן מעוגלים. התותחים הללו היו מסורבלים, לא מדוייקים ונטו להתפוצץ בעת היריה ולכן הם שימשו בעיקר לקעקוע ביצורי אויב בעת מצור והופעלו מעמדות סטאטיות. בראשית המאה הט”ו, הפגזת חומות ומגדלים היתה כבר נפוצה בכל לוחמת מצור. אורכם של התותחים הגדולים ביותר אז היה כ-3.5 מטרים, קוטר הקדח כ-60 ס”מ ותחמושתם – גלילי אבן. במהלך המאה הט”ז פותחו גם תותחים רב-קניים, בעלי שלושה עד עשרה קנים היצוקים יחדיו, וגם גדל מיגוון הפגזים – מברזל-יציקה, מעופרת וכן מטענים של צרורות-אבנים לפגיעה המונית בחיל רגלים.

עם פיתוחה של פלדה משובחת יותר במאה הט”ז, הופיעו בזירה תותחים מדוייקים בעלי פגזי מתכת שהפכו לנשק עיקרי בלוחמה ימית (כאשר האנייה הלוחמת משמשת כבסיס-ירי נייד; ניוד התותחים ביבשה היה כרוך במאמצים אדירים עקב משקלם: על כל תותח הועסקו עשרות סוסים בגרירתו ובגרירת עגלות התחמושת). האימפריה העות’מאנית היתה המעצמה הלא-אירופית היחידה שפיתחה תותחנות ימית. במקביל גם הומצאה ה מ ר ג מ ה, שהטילה את פצצותיה בכינון עקיף ובמסלול תעופה גבוה מעל הביצורים וגרמה להרס ולאבידות בתוך המיתחם הנצור. ידועות מרגמות בעלות פגזי אבן במשקל כ-50 ק”ג.

השכלול בתותחים גרם, החל מהמאה הט”ז, להכנסת שינויים במבני הביצורים: תוכננו ובוצעו חומות ומגדלים במיתווה רב-זוויתי  ולעתים אף מעוגל, כדי להקשות על פגיעה בזווית ישרה בביצור ובכך להפחית את הנזקים. רבים מהמתימטיקאים והארדיכלים של תקופת הרנסנס הועסקו בחיפוש פתרונות למתאר אופטימאלי עבור הביצורים ובחישוביהם תרמו רבות לקידום התיאוריות המתימטיות (אדריכל צבאי איטלקי בשם פרנצ’סקו די ג’ובאני המציא – בראשית הרבע האחרון של המאה ה-15 – סוג של מצודה להגנת טירות מפני כדורי תותחים).

לוחמה ימית:  בבסיסה של הלוחמה הימית עמדה הגאלייה (Galleon), ספינת המלחמה המונעת במשוטים ולכן תימרונה אינו תלוי ברוח. תוספת של תותחים בחזיתה ואיל-ניגוח תת-ימי מתחת לחרטומה הפכוה ל”מלכת הצי” בכל הקרבות הימיים. הופעת הגאלייה המשופרת בישרה את גמר תפקידה המסורתי של ספינת הקרב כנושאת-גייסות גרידא. במפנה המאה הט”ו, לראשונה הופעלו מן הספינות הצרפתיות סוללות תותחים דרך אשנבים בציר האורך שלהן, ויותר מאוחר גם מתוך מגדלים בחרטום ובירכתיים וכך הוסבו לבסיס ארטילרי נייד שהרס את מבני העל בספינות האויב כהכנה להסתערות הסופית. מקור אחר טוען כי הראשונים שהצטיידו בספינות כאלה היו האנגלים, בתחרותם על השלטון באוקינוסים מול הספרדים והפורטוגזים, אך עד מהרה ניצחו האחרונים בתחרות על השליטה בימים, בצרפם לציים את ספינות ה”קאראוול” (Caravelle) – ספינות מהירות, קלות-תימרון  ומוצקות המסוגלות לשייט בסמוך לחוף ולחדור ללגונות. ספינת מלחמה מדגם גאלייה,בעלת ארבעה סיפונים,  ‘מרי רוז’ – שטבעה מול חופי פורטסמות שבאנגליה ב-19.7.1545 – הועלתה לחוף בשלמותה בשנת 1982.

בקרב הימי הגדול בין אנגליה לספרד (הנצחון על הארמדה הספרדית, 1588), נקטו האנגלים בטקטיקה של ירי תותחים שטווחם ארוך מזה של תותחי הספרדים וגם שילחו בהם בלילה ספינות בוערות. הספרדים הפסידו את הקרב גם מכיוון שנקטו עדיין בשיטות המסורתיות שבהן הספינות היו אמצעי  להעברת חי”ר בדרך הים ואניותיהם הגדולות היו לא יותר מאשר “מבצרים מסורבלים צפים”. האנגלים, לעומתם, כבר פיתחו ספינות מהירות, זריזות ומצויידות בתותחים משוכללים. הספינות הללו תופעלו בידי ימאים מומחים, בעוד שהפיקוד על ספינות הארמדה הספרדית היה נתון בידי קצינים מצבא היבשה.  הקרב הזה חתם, למעשה, את התקופה העתיקה של הלוחמה הימית ופתח את עידן הלוחמה הימית המודרנית (כך באירופה, אך יש לציין כי במהלך השליש הראשון של המאה הט”ו – הצי האדיר בעולם היה הצי ה ס י נ י, שטופח על ידי המלכים משושלת מינג ושלט ללא מתחרים באוקיינוסים ההודי והשקט).

 

לוחמה באירופה: לאחר שלוחמת הפרשים הקלים הגיעה לשיא פיתוחה (אצל המונגולים) במאה הי”ג, עלתה קרנו של חיל הרגלים וחימושו השתפר. עם התפתחות הערים והמעמד הבורגני, קמו מיליציות של אזרחי הערים ואלה הצליחו, במקרים רבים, לעמוד מול צבאות האבירים מייצגי המשטר הפיאודלי. ביבשת אירופה נכנסה לשימוש הקשת האופקית (קשת הצלב) שהאיטה את קצב האש של היורה (עקב שינוי שיטת הדריכה) אך העלתה את רמת דיוק הקליעה (על חשבון הטווח), ויתרונה הגדול היה באפשרות להפעילה ביד אחת – נשק אידיאלי ללוחם רכוב. באי האנגלי העדיפו את “הקשת האנגלית” שהיתה ארוכה מאד והיה דרוש כוח רב יותר לדורכה – אך יתרונה היה בטווח ובקצב האש.

כאן המקום לציין, כי התפתחותן של הקשת הפשוטה והקשת הכפולה (בעלת שני הקימורים, שהיא שכלול של הקודמת בחיזוק מבניה וכך ניתן לדורכה ביתר כוח) נעצרה באירופה, מערבית לאימפריה העות’מאנית, והגדלת טווחה של הקשת הושגה על ידי הארכתה. לעומת זאת, במזרח, הגדלת הטווח הושגה עם המעבר לשימוש בקשת המורכבת, שבהיותה יותר קצרה ניתן להפעילה, בעת רכיבה, ביתר קלות אך דריכתה היתה יותר קשה וחייבה את פיתוחה של “טבעת הדריכה” שנענדה על אגודלו של הדורך והקלה על משיכת המיתר וכך תרמה להגברת קצב האש. לעומת זאת, דריכת הקשת באירופה בוצעה באצבע ובאמה.

פורמציה צבאית חדשה שהופיעה באירופה היתה הפלנגה השוויצרית, החמושה ברומח הקרדום. הפלנגות הללו עמדו יפה מול הסתערויות של פרשים בזכות המבנה המלוכד שלהן ועד מהרה חיקו את השיטה בכל רחבי היבשת. במקרים רבים העדיפו השליטים להעסיק חיילים שכירים שוויצריים שנודעו ביעילותם (ועד היום הם משרתים, על נשקם ומדיהם, בקריית הוותיקן!).

היחידות הראשונות שהפעילו רובים ככלי-נשק עיקרי היו ההוסיטים (ממשיכי דרכו של יאן הוס, הרפורמאטור הכנסייתי שהועלה על המוקד ב-1416). על אף חדירת השימוש בנשק האש – במאה הט”ו עדיין לא ניכרת השפעתו המכרעת על טקטיקת הלוחמה בגלל חסרונותיו (איטיות, חוסר דיוק, סכנתו למפעיל) וטרם דחק מהשימוש את כלי הנשק המסורתיים; יחד עם זאת חל באירופה שינוי מערכתי במבנה הסוציאלי של הצבא: החלו להווצר צבאות של שכירי-חרב, שהתגייסו לשירותו של כל המרבה במחיר. באירופה נולד מחדש צבא-קבע המורכב משכירי-חרב בני כל הלאומים שהמניע הבלעדי ללחימתם הוא פרנסתם. המלחמה הפכה למקצוע  ומעמד החיילים הפך לגילדה, ממש כבשאר האומנויות (למשל הקונדוטיירי באיטליה והלנדסקנכטה – שהיו כנראה הראשונים שאימצו מדים – בגרמניה). צבא הקבע הממלכתי הראשון הוקם בצרפת ב-1444; הוא כלל פלוגות של רגלים וקשתים בלבד: לוחמת “האבירים על הסוסים” ירדה מגדולתה.

הטקטיקה של הלוחמה האירופית במאה הט”ו, כאשר הארטילריה היתה עדיין בחיתוליה,  נקטה בשדות הקרב אופני לחימה שהזכירו את השיטות המסורתיות – אך בשני הבדלים משמעותיים: גוש חיל הרגלים התפצל לחי”ר כבד (המצויד ברומח, חרב, שריון-חזה וקסדה) ולחי”ר קל (שעיקרו קשתים ומיעוטו רובאים), וחיל הפרשים האירופי אימץ את הדוגמה העות’מאנית שפגש בקרבות מולו – פרשים קלים ללא שריון החמושים בקשתות קצרות.

במאה הט”ז חלו שינויים נוספים: הצרפתים הצליחו לנייד את התותחים עד כדי כך שהספיקו להחליף עמדות-ירי במהלך הקרב ולעמוד בקצב התקדמות הכוחות. הם עשו זאת על ידי שיפור המרכב והתאמתו לגרירת סוסים; בשנת 1509, השמידו חיילות האפיפיור את הצי המפואר של ונציה ב”נצחון הארטילרי המהיר והמרשים ביותר שראתה אירופה מעודה”; הספרדים המציאו את טקטיקת “הריבוע הלוחם” – יחידה בת חמישים חיילים בחזית ובעומק המורכבת משורות של נושאי רמחים, אוחזי חרב ומוסקטרים שהוצבו בפינות  ואחרי כל ירי נסוגו כדי לטעון מחדש; טקטיקה זו פותחה לשיא במלחמות נפוליאון והיתה בשימוש עד שלהי המאה הי”ט, כאשר הוכנסו לשימוש רובים מהירי-טעינה.  סיוע לחי”ר נתנו פרשים חמושים באקדחים, שגם הם הסתערו, ירו ונסוגו לצורך טעינה מחדש. יצרני הקנים המעולים ביותר – לתותחים ולרובים – ברבע הראשון של המאה הט”ז היו בני משפחת בֶּרֶטָה מצפון איטליה, שחרושת הנשק שלהם פועלת ברציפות מזה כ-500 שנה עד ימינו.

בסוף המאה הט”ז, במהלך המלחמות נגד הספרדים בארצות השפלה, החלו לצוץ ניצני צבא מודרני: הוקם חיל-מתנדבים בלתי מקצועי, חובר תקנון שירות ואימונים, הונהגה צעדת החי”ר בצעד קצוב ואורגן מבנה של פלוגות וגדודים. הרובאים היוו כבר כשליש מכוחות החי”ר. “נראה שביסוד המסדרים הצבאיים הנזיריים  (ההוספיטלרים, הטמפלרים, הטבטונים) ניתן לראות את מקור הצבאות המסודרים שקמו באירופה של המאה ה-16. פירוקם של המסדרים האלה במדינות הפרוטסטנטיות בתקופת הרפורמציה, הביאה דרך לוחמים אלה את שיטת המידרג של מפקדים והיחידות שבפיקודם  שהפכו ליחידות הקרביות האוטונומיות והממושמעות הראשונות שידעה אירופה מאז נעלמו לגיונות רומי” (קיגן 1996).

“רכב משוריין” הומצא במרכז אירופה כבר בראשית המאה הט”ו (לפי גירסה אחרת – הומצא בסקוטלנד בשנת 1456), על ידי שריון עגלה בלוחות-עץ קשיחים וריתומה לשלושה צמדי סוסי- גרירה חסונים. מתוך העגלות הממוגנות האלה  פעלו רובאים דרך חרכי-ירי. העגלות ניתנו לתימרון מהיר בעזרת יצול מתוחכם למעין “רכבת משוריינת”. ה”טנקים” הראשוניים האלה, שכונו “וואגנבורג”, שימשו הן להתקפה והן להגנה והיוו נשק מאיים ביותר, בעיקר כאשר פעלו בשיתוף רֶתֶק של ירי תותחים כבדים ובתיאום מדוקדק עם פרשים. המצאה זאת הישרתה על תכנוניו הידועים של ליאונרדו דה-ווינצ’י (אך בניגוד ל”טנק” שתכנן ושנותר על הנייר בלבד – הוואגנבורג פעל ממש בשדות הקרב).

הלוחמה בצבא העות’מאני.   מבנהו של הצבא העות’מאני נעוץ בעיקרו בצבא שהקים הסולטאן אורחאן בן עות’מאן במאה הי”ד, בהחלטתו להפוך אותו מאוסף של חבורות לוחמים פרועות לצבא מאורגן ומאומן. אורחאן הנהיג, בעקבות מסורות צבאיות קודמות שנהגו בקרב התורכים הנוודים ובהשפעת מערכת הענקת הקרקעות בביזנטיון השכנה (שיטת ה- pronoia), את שיטת ה”תימאר” המספקת לוחמים, בעלי בסיס כלכלי, לשרות הצבאי (בדומה למערכי הלוחמה שניהלה אצולת ה”שליאחטה” בצפון אירופה באותה תקופה). לפרשים הסיפאהים המובחרים – בני האצולה הכפרית הפיאודלית שהיתה עמוד השידרה של המדינה העות’מאנית בראשיתה – שולם עבור כל מבצע בנפרד. יחידת העילית היו לוחמי היניצ’רי (=”גייס חדש”) שגוייסו בכפייה (=שיטת ה”דוושירמה”) מתוך הקהילות הנוצריות שבאימפריה, בעודם ילדים ואוסלמו, חונכו ואומנו וכך חבו את חייהם למְאַמציהם העות’מאנים והוכיחו זאת בנאמנותם המוחלטת בשרותם ביחידות חי”ר, פרשים ותותחנים; מכל מקום, חַיּל זה היה כה יעיל עד שפורק רק בשנת 1826, עם הקמת הצבא התורכי הסדיר. נשקם האישי  העיקרי אז היה הקשת המורכבת שחיציה חדרו בקלות את שריונותיהם של האבירים האירופיים וסוסיהם (וכך הוכרע הקרב בניקופוליס ב-25.9.1396), אך לא הצליחו לעמוד מול הסתערות הפרשים הקלים והמהירים של המונגולים (קרב אנגורה=אנקרה, 28.7.1402). גם הצי העות’מאני היה אז בחיתוליו והובס קשות בקרב ימי ליד גליפולי (1416) על ידי הוונציאנים, אך הפגנת כוחו בתעוזה ובתכסיסנות – כאשר הסולטאן מחמד השני הערים על הביזאנטים בקונסטנטינופול בגרירת לילה של שבעים ספינות קלות ביבשה אל עבר “קרן הזהב” והתקיפם מעורפם במפתיע בהצלחה (1453) – מצביעה על מהפך יסודי בתפיסת תפקודו של הצי (וראו להלן).

עם המצאת האקדח באירופה במאה הט”ז, אומץ כלי נשק זה מיידית על ידי הפרשים העות’מאנים ובכך הם הפכו מכוח הלם מסתער גרידא לבסיס-אש-נייד – פורמציה צבאית ששרדה בצבאות אירופיים אחדים עד מלחמת העולם השניה. העות’מאנים  פיתחו גם את ניידותם הצבאית בשלבם עגלות-משא הרתומות לשוורים כדי לשאת, בעקבות הלוחמים המתקדמים, את משאותיהם האישיים הכבדים: נשק-אש, תחמושת, אספקה וביזה; במקביל לכך, הפעילו העות’מאנים בשדה הקרב עגלות משוריינות דמויות ה”וואגנבורג” בהצלחה ניכרת.

לעניין המיגון האישי של הלוחם, יש לציין המצאה תורכית (שאומצה לאחר מכן בכמה צבאות אירופיים) והיא הגנת העורף ביריעה של לוחיות שריון המשתלשלת  מאחורי הקסדה; גם חרב ההכאה הקצרה, שהיתה תיקנית בצבא העות’מאני, אומצה עד מהרה על ידי הפרשים האירופים לאחר שניתקלו בה בקרבות עם התורכים במאה הט”ז.  פקודת  גילוח הזקן, שחייבה את כל החיילים, מנעה מן האויב – בעת ההתגוששות בשדה הקרב – לאחוז בזקנו של הלוחם ובכך לנטרלו.

יש להדגיש כי כמעט באותו הקצב שבו הסתגל הצבא העות’מאני להמצאות החדשות בתורות הלחימה ובאמצעיה, כך קרה גם בצבא הפרסי, אויבו המסורתי. הפרשים הפרסיים, שכל אחד מהם היה מצוייד בקשת, בחרב ובנשק חם – היו יריב שקול לעות’מאנים ואכן, המלחמה בחזית המזרחית של האימפריה העות’מאנית לעולם לא הוכרעה למרות שורה ארוכה של קרבות.

במהלך המאה הט”ז, עם התפתחותה של הטכנולוגיה הצבאית, הוקמו במסגרת הצבא העות’מאני יחידות מקצועיות של תותחנים, רגמים, חפרים וחבלנים שהתמחו במקצועותיהם ושאיימו לכרסם בחשיבותן של יחידות הפרשים הפיאודלים בכלל ובעקרון החלוקה המסורתית לרגימנטים האימפריאליים בפיקוד בֵּיים (כמו, למשל, כפי שהיה במצרים: המותפאריקה, הצ’בוש, היניצ’רי=המוסתחפיזאן, העזאב, הגונולויני, התופנקצ’יני והצ’רקס). במהלך מאה זאת גם יחידות היניצ’רים איבדו מחשיבותן, אם בגלל פרצות בשיטת הדוושירמה ואם בגלל הסתננות הולכת וגוברת של אלמנטים לא-מקצועיים ליחידותיהם.

במהלך התקופה, שיטת ה”תימאר” הצבאית-מנהלתית הלכה ואיבדה את יתרונותיה עם התגברות הצורך בצבא מתמקצע ושתוך כדי כך גם נעשה יותר “עממי” ומגוון.  ה”תימאר” היה אמור לממן את ההוצאות הפרטיות של המפקד ושל חייליו התלויים בו וכן את הוצאות אימוניהם. את מעמדו של המפקד בצבא ובחברה קבעו גודל זכיונו על אדמות-מדינה, הצלחותיו בקרבות ועוצמת יכולתו לממן את בני חסותו. ללא כל אלה היה ננטש עד מהרה לגורלו הפרטי, ללא קשר לכשרונו כלוחם. מכאן נובע ששיטת ה”תימאר” סתרה, למעשה, את שיטת הגיוס לצבא “מודרני” ולכן נידונה לכלייה. שיטת ה”תימאר”, כמו גם הנוהג לסחור במשרות צבאיות, הובילה לכך שנאמנות המפקד תהיה “תלויה בדבר”, ואכן טמונים בה זרעי מרידות של יחידות צבאיות בשלטון – תופעות שהתחוללו מעת לעת בפרובינציות; אגב – מרידות אלה דוכאו במהירות הודות למערך הקשר הצבאי המפותח שהזרים ידיעות מרחבי האימפריה אל ארמון הסולטאן והוריד ממנו בחזרה הוראות וצווים. מערך קשר זה התבסס על רשת צפופה של נקודות ביקורת, מכס, החלפת סוסים ופרשים ומרכזי “דואר”: היו אלה ה”חאנים” (קרוונסראי, קייסיראת, פונדוק, מנאזל), מורשת האימפריה הממלוכית, שהוחזרה לתפקודה במאה הט”ז.

הצבא העות’מאני הצטיין לא רק בקרבות תנועה אלא גם במלחמות סטאטיות אופייניות כמו מצור. עצם ההחלטה להטיל מצור על קונסטנטינופול (1453) הבלתי-נכבשת מצביעה על בטחונו של הסולטאן ביכולת של צבאו. בעת המצור יצקו העות’מאנים את תותחיהם הכבדים לרגלי חומות העיר אל מול פני האויב, בהפגינם בכך יכולת טכנית גבוהה ובטחון עצמי רב (בניצוחו של מהנדס הונגרי משת”פ שהחליף צד עבור שלמונים…); 19 הקילומטרים של חומת המטרופולין לא עמדו בפני פגזי-אבן שמשקלם הגיע לעתים כמעט ל-6 טונות האחד. מחמד השני הסתמך, במהלך המצור,  על הצי העות’מאני הגדול, שהיה מאז ואילך בסיס השינוע של החיילות לאורך כל חופי הים התיכון.

הצי העות’מאני טופח במובהק והוזרמו אליו משאבים רבים, עד שבמפנה המאה הט”ו כלל קרוב ל-250 גאלייות ( ראו לעיל ע’ 3 – ספינות-קרב חד-סיפוניות המונעות במשוטים והעמידות לתמרון ולקרבות בים פתוח). בחודש מאי 1499 הוכה, לראשונה בתולדותיו, הצי הוונציאני בקרב בים פתוח בידי צי של 250 גאלייות עות’מאניות; בקרב ימי שנערך בשנת 1537 ליד העיר היוונית פרבזה, היכה ציו של הסולטן סולימאן (בפיקודו של חיר א-דין – “ברברוסה” – שודד-ים לשעבר ממוצא יווני) את הצי הנוצרי המאוחד (“הליגה הקדושה”), ומאז שלטו העות’מאנים בים התיכון באופן בלעדי. יש לציין כי בחיל-הים שירתו יוונים-נוצרים רבים וכן שודדי-ים “מקצועניים”, בעיקר מהמגרב (Les corsaires ). ככלל, המעבר המהיר ממדיניות הרתיעה מלוחמה ימית אצל השליטים הממלוכים אל הופעת הצי העות’מאני במלוא הדרו – מרשים ביותר, ואל יהא הדבר קל בעינינו: “ראוי לזכור, כי כלי-שיט הבנוי עץ הוא המוצר המורכב והמשוכלל ביותר שיצר האדם בעולם הקדמון. מכלול זה מורכב מרבבות פריטים וממיגוון של חומרים שונים, היוצרים מיתקן, שעליו לענות על דרישות רבות ולעתים סותרות. תיחכומו אינו נופל מזה של מטוס מודרני מבחינת הבעיות העומדות לפניו” (רבן תשמ”ז:39).

הצבא העות’מאני נלחם, בדרך כלל, בשיטה הקלאסית של גוף חי”ר במרכז ובחזית (שהיה מורכב מחיילים שכירים) ומפרשים באגפים (שלקראת המאה הט”ז הגיע מספרם בצבא למאה ועשרים אלף). בנוסף עליהם נלחמו יחידות חי”ר ופרשים בלתי-סדירים כאשר ברתק ובחיפוי פעל חיל-תותחנים. בשיטת המלחמה המסורתית הזאת, בתנאים של שוויון בשטח הלחימה, הנצחון כמעט מובטח לצד המפעיל מאסות גדולות יותר של כוח-אדם; הכף נוטה אל המחנה הקטן בתנאי שהוא עולה על יריבו בתכססנות, במוטיבציה ובניצול טכנולוגיות – וזה, כנראה, מה שהיה בעוכרי הצבא העות’מאני במפנה המאה הט”ז.

יש לציין כי האקטיביות הלוחמנית של הצבא העות’מאני בתקופה שבה אנו דנים, נעוצה גם בעובדה הפרוזאית שחמישית משלל המלחמה עברה ישירות לאוצר הסולטאן, למימון הוצאות המדינה ביחד עם שאר המסים, המכסים וההכנסות מהאחוזות הסולטאניות. מכאן שלסולטאן היתה מוטיבציה כלכלית ברורה לשמירת  מומנטום של לחימה לאורך זמן.

סיכום.   העשורים האחרונים של המאה הט”ו וראשית המאה הט”ז היו שנות מפנה בתפיסה הצבאית. הכנסת נשק האש לשימוש גרמה לשינוי במיגון האישי של הלוחם ובשיטות הביצור וההתגוננות; חיל הפרשים התפתח מיחידות סער והלם לנושאי-גייסות ולבסיס-אש; מערכות הסחר הגלובאלי, שהתבססו – בעקבות המצאת המצפן והמפרש הקדמי –  על טרנזיט ימי באוקיאנוסים ובימים הפתוחים, דרשו פיתוח ציים להגנה פאסיבית ואקטיבית; המצאת הדפוס האיצה את תפוצת הידע הטכנולוגי.  מבחינה פוליטית, סכסוכים דתיים ואתניים גררו מלחמות תכופות שלוּבוּ על ידי אינטרסים חובקי-עולם ושהזרימו טכנולוגיות חדישות ומהפכניות, וכרגיל – רבות מההמצאות הטכניות של התקופה מקורן בשכלולים של שיטות ההרג.

באשר לחיי התרבות והרוח באירופה באותה התקופה: בעקבות מצור למקוטעין בן כ-50 שנה ונפילת ביזאנטיום (קונסטנטינופול) בידי העות’מאנים המוסלמים בשנת 1453, התפתחה הגירה המונית של אינטלקטואלים נוצרים משם מערבה, אל איטליה ושכנותיה. ההגירה המאסיבית הזאת של אנשי-תרבות, על ספריותיהם, לארצות הנצרות המערבית – הניחה, למעשה, את היסודות לתקופת הרנסאנס ששינתה את העולם.

 

דן גזית

 

 

רשימת  המקורות:

איילון, ד’. תשמ”ג. הממלוכים והעצמה הימית. בתוך: קרמון, י’, שמואלי, א’ והורוביץ, ג’ (עורכים). אגן הים התיכון. תל אביב: 147-152.

בורנשטיין, ד’. תשס”ג. מאחורי הכוונות. שבועון במחנה 162: 28-31.

גונן, ר’. 1979. כלי-נשק קדומים.  ירושלים.

גיחון, מ’. 2003. נפוליאון בארץ ישראל. רעות: 189-170.

הווארד, מ’. תשמ”ה. המלחמה בתולדות אירופה. תל אביב: 20-48.

הכט, ע’. 2008. תולדות הפעלת האש המסייעת בקרב. המרכז ללימודים צבאיים – המכללה לפיקוד ולמטה כללי (פנימי): 29-10.

ותרפורד, ג’. 2010. ג’ינגיס ח’אן. הוצאת דביר: 240.

זוק, ד’ והייאם, ר’. תשמ”ב. קיצור תולדות המלחמות. משה”ב –”מערכות”: 77-64.

טוכמן, ב’. 1995. ראי רחוק: המאה ה-14 הרת הפורענויות. דביר, תל אביב: 84-103; 160; 561; 563. תאור ירי עתיק בתותח (1375): ע’ 271-270.

כץ, א’. תש”י. תולדות הרובה.  הוצ’ מערכות.

לה-גוף, ז’. תשנ”ג. ימי הביניים בשיאם. תל אביב: 229-217.

לואיס, ב’. 1997. המזרח התיכון, אלפיים שנות היסטוריה מעליית הנצרות עד ימינו. תל אביב: 98-115.

לחם, ג’. תרפ”ג. דברי ימי ליטא. קובנה: 20.

מנגל, א’. תשס”א. תולדות הקריאה. לוד: 144.

נצן, י’. תשס”ה. יידישע פיראטן. עת-מול 182: 21-18.

פאניקאר, ק’ מ’. תשי”ח. אסיה ושלטון המערב, 1498-1945. תל אביב.

פרגוסון, נ’. 2013. ציביליזציה – המערב וכל השאר. תל אביב: 62.

קארי, ג’. תשכ”ט. הטנקים עולים – טנקים בלוחמה מודרנית. תל אביב: 12.

קיגן, ג’. 1996. תולדות הלחימה.  תל אביב: 307-289.

קינג, ר’. 2006. מיכלאנג’לו ותקרת האפיפיור. אור יהודה: 29-28; 184-183.

רבן, א’. תשמ”ז. ארכיאולוגיה ימית, פרקי מבוא. תל אביב.

שטרן, א’.תשנ”ז. ח’אנים, דרכים ופונדקים. ירושלים.

שפר, מ’. 2001. לחלות ולהיתחלות באימפריה העות’מאנית במאות ה-16 וה-17. זמנים 73: 60-70.

*  *  *

אנציקלופדיה בריטניקה, ערכים: אקדח; דפוס; חרב; כלי נשק; לוחמה ימית.

אנציקלופדיה למדעי החברה, ערכים: יאניצ’ארים; כוזרים; סין; עותמאנים; צבא; רנסאנס.

Ayalon, D. 1956. Gunpowder and Firearms in the Mamluk Kingdom. London.

Behrens-Abouseif, D.1994. Egypt Adjustment to Ottoman Rule. Leiden.

Cianchi, M. (No date). Leonardo da Vinci`s Machines. Milan.

Herrin, J. 2007. Byzantium. London: 310-336.

Hess, A. C. 1973. The Ottoman conquest of Egypt (1517) and the beginning of the sixteenth-century world war. IJMES 4: 55-76.

Humble, R. 1989. Warfare in the Middle Ages. New York.

Jorgensen, C. (ed.) 2011, Great Battles, Bath, UK: 91-123.

Rule, M. 1982. The Mary Rose. London.

Winter, M. 1998. The Ottoman occupation. In: Petry, C. F. (ed.). The Cambridge History of Egypt,Vol. I, Islamic Egypt, 640-1517. Cambridge, UK: 490-516.

Winter, M. 1998. Ottoman Egypt, 1525-1609. In: Daly, M. W. (ed.). The Cambridge History of Egypt, Vol. II, Modern Egypt from 1517 to the end of the Twentieth Century. Cambridge, UK: 1-33.

Winter, M. 1998. The re-emergence of the Mamluks following the Ottoman conquest. In: Philipp, T. and Haarmaan, U. (eds.). The Mamluks in Egyptian Politics and Society. Cambridge, UK: 87-106.

* * *

Katalog (1979) of the Royal Danish Arsenal Museum. Kobenhavn.