אין אנו יודעים מה היה שמו האמיתי, המקורי, של מי שאוּמץ בילדותו על-ידי בת-פרעה. בעשרת הפסוקים הראשונים של ספר “שמות” שבהם מסופר על לידתו, נטישתו בתיבה והצלתו – הוא מכוּנה תשע פעמים “הילד”; אפילו אימו יוכבד מכוּנה באירוע זה “אם הילד” כאשר היא נלקחה להיות לו למינקת, לפי המלצת אחותו (שגם שמהּ לא מוזכר! האם למרים היו אחיות?) לבת-פרעה (ומהו שְׁמַהּ?… ומהו החיסכון הזה בפרטים?!).
מי גידל אותו עד שנגמל? לפי הטקסט הזה – גידלה אותו אמו בביתם. איך זה לגדל במשך שנתיים-שלוש (זמן-יניקה מקובל אז) עולל עברי בודד בקהילה שבּהּ כל בני-גילו הושלכו היאורה? הסיפור הקמצני הזה לא מפרט אך אפשר לחוש בין השורות את הרחשים והרמיזות של כל האמהות האומללות בשכונה. יש להניח שכאשר הביאה יוכבד את הילד הגמוּל לבת-פרעה – אנחת רווחה נמלטה מליבה הקרוע של האם.
בת-פרעה קראה לילד בַּשם המצרי “משה”. הסופר שחיבר את הטקסט שלפנינו הרבה שנים לאחר האירוע לא הכיר את השפה המצרית, הניח שזה שם עברי והסבירוֹ “כי מן המים משיתיהו”. אם זה היה נכון (ומה פתאום נסיכה מצרית יודעת עברית…) – הרי היה צריך להיקרא “מָשוּי” ולא משה… במצרית “משה” פרושו “הילוֹד”, “הבן”, כהכרזה על הלגיטימיות שלו בחצר המלוכה המצרי (*). ועד כאן – מבנה ספרותי מקובל בהרבה מיתוסים בכל העולם איך תינוק זנוח ניצל מאבדון ומתגלגל והופך לשליט.
אם במקרה משה הנסיך היה עסוק או נופל למשכב במיטתו בדיוק באותו היום כשהוא אמוּר היה לצאת ולראות איש מצרי מכה איש עברי (ומהפְליק הזה, כזכור, התחיל כל סיפור יציאת מצרים) – אולי הנסיך המצרי משה היה הופך בסופו של דבר לפרעה הבא וכל ההיסטוריה של המזרח התיכון היתה מתגלגלת לכיוון אחר.
ואולי לא.
ומי היה אותו פרעה שמשה הטביע בים? שוב מופיעה כאן תופעת החיסכון בשמות: אין הטקסט מזכיר את שמה של הנסיכה, של אביה ושל בעלה (ולכל מלך במצרים היו חמישה שמות וחמישה תארים!). אִם בת פרעה אימצה את משה לבן, הרי אותו פרעה שטבע היה אביו או דודו או אחיו (ויש לזכור שני דברים: האחד – מנהג מקובל היה בבית המלוכה המצרי (וכן בבתי-מלוכה נוספים) להשיא נסיכות לאחיהן (**) והשני – כי “פרעה” במצרית עתיקה הוא תואר ולא שם פרטי ופרושו המילולי הוא “בית גדול”, כלומר “ארמון” (וכך כוּנוּ כל המלכים). האם המקרא שלנו היה הראשון שנופף בגאווה את מיתוס “תסביך אדיפוס”? (משה מטביע את אביו…). מדוע במקרים היסטוריים אחרים של מפגשים עם מלך מצרים מוזכר שמו במקרא (שישק, נכוֹ) ואילו כאן מדלגים עליו?
משה בן עמרם הוא האישיות השנויה ביותר במחלוקת ביהדות העתיקה: המקרא רומז שיש ספק בעבריותו (ועל כך קיימת ספרות ענפה, גם בדיונית וגם פסיבדו-מדעית) ובכלל בקשר שלו למשפחה (מרים מכונה “אחות אהרן”, ומה עם משה?… ספר שמות, פרק טו, פסוק 20). משה נולד כנראה מיחסים לא-בריאים במשפחה (אמו הייתה דודתו של אביו!), התחיל את ה”קריירה” ברצח איש מצרי (והטמנתו בחול), חשוד ברצח-עם (כל יוצאי-מצרים מתו במדבר לפי החלטתו), נאשם בנֶפּוֹטיזם (העדפת קרובים, קרי אחיו), רוצח מהיר-חֵמה (רצח המצרי, רצח עובדי העגל, רצח קורח – קרוב משפחתו – ועדתו, רצח הנוטים לאלוהי מואב ורצח המִדְיָנים – במדבר כה-כו) ואפילו סלע הוא מכה במטהו (את אותו סלע שממנו התגלה למשה לראשונה אלוהיו באש? – “סלע” בעברית קדומה = סנה !), אשתו היתה נוכריה (מִדְיָנית) והוא בוגד בה עם נוכריה אחרת (כושית: הכושים היו שבט של נוודים-למחצה במערב הנגב). עד לתקופת מסעי הצלב, השם “משה” היה מוקצה (אפילו בהגדה המקורית של פסח הוא לא מופיע) ויהודים כלל לא נשאו את שמו עד לפני כאלף שנה (ואני מניח שהמצב השתנה בעקבות תרבות האִסְלאם המתפשטת וקשריה עם היהדות) . לא לשווא מקום קברו אינו ידוע. אפילו צאצאיו לא זכו במעמד ציבורי כלשהו, בניגוד למקובל בימים ההם.
בספר מלכים א’, פרק יא, פסוקים 14 – 25, מופיעה גירסה מקוצרת, מקוצצת ומגובשת כיהלום של סיפורי יוסף והיציאה ממצרים (***). קטע קצרצר זה מדהים בקוויו המשיקים לסיפור המלא (למשל: גְנֻּבַת = “גנב גונבתי מארץ העברים” בספר בראשית). קיים כאן כר נרחב לתיאום מיתוסים בין הדודים הארמים – מקורן הלאומי של אמהותינו המיתולוגיות – לבין בן הדוד יעקב התחמן וזרעו (וכמאמר הגשש החיוור – “כולם גנבים כולם”).
בספר שופטים מצויה פרודיה עוקצנית מפתיעה הלועגת לכל מיתוס יציאת מצרים, מתן תורה וכיבוש כנען וכל פרק יח מוקדש לה. מיהו החצוף שהעז לחבר אותה? מיהו הגיבור שהעז להכניס אותה לקאנון המקודש? האם יש בה רמז לשמו המקורי הנשכח של “משה” הילד (בפסוק 30)?
דן גזית
(*) כנהוג בפזורות ובגלויות, גם לעברים אחרים במצרים היו שמות מצריים, כולל בני משפחת משה, אפילו שנאמר במקורותינו לשבחם “שלא שינו את שמותיהם”: עמרם – הנשמע לכאורה כשם עברי – (במצרית = “אחיזת-יד”, כלומר “בעל-זרוע”), מרים (=”אהובה”), אהרן (=”[האל] רע גדול” (אך יש לזכור ששמו של אהרן הוענק לו לפני הזדהות אלוהים בפני משה…) ונכדו של אהרן אחי-משה, פינחס (=”[איש] שחור”)…
(**) זוכרים את הביטוי ב”שיר השירים”,( פרק ד’) ‘אחותי-כלה’ ? ועתה ברור מהיכן הוא התגלגל, פשוטו כמשמעו.
(***) אדד=הדד, האל הראשי – הוא אל הרעם והסערות של הארמים. פרוש השם “יו-סף” הוא “האל [הראשי]-[אל] הסוּפה”…