אושפיז – מלה ממקור פרסי, כנראה, שעברה לארמית ומשם ללטינית כ-hospes שפרושהּ מלונאי = מפעיל מְלון-אורחים. ממנה התגלגלו הוסטל, הוספיטל ומוּסְטָשְׁפַא בערבית (בית חולים).
המונח אושפיז הגיע לארץ בתקופה הצלבנית ואז נכנס לספר הזוהר ואושפז בתורת הקבלה.
יש להניח שמקור המנהג להזמין עוברי-אורַח רעבים לַסוכה הוא כִּיְמֵי המנהג לסעוד בסוכה, כלומר מחוץ לבית וכמעט לעיני-כל, כאשר הסועד והרעֵב יוצרים קשר-עין ואידָך זיל גְמוֹר.
לכאורה, הסיפור על אברהם אבינו המארח את אלוהים ושני המלאכים בספר בראשית, פרק י”ח, צריך להיות סיפור הדגל בַּמסורת העברית על נפלאות האירוח המסוּר באוהל, ככתוב: “וימהר אברהם האוהלה אל שרה ויאמר: מהרי, שלוש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות; ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב וייתן אל הנער וימהר לעשות אותו; ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם”. ולמה רק לכאורה? כי חז”לים אחדים התנגדו לדוגמה הזאת עקב שתי פאשלות של אבינו: הגשת בשר וחמאה יחדיו לאורחים הנכבדים וזלזול בוטה בנבואתם אודות הולדת יצחק: “ותצחק שרה בליבה לאמור: אחרי בלותי הייתה לי עדנה ואדוני זקן”.
מכל מקום, זכרו: תמיד עדיף להיות אושפיז מאשר מאושפז…
יש להניח, שהמנהג לארח עוברי-אורח מקורו בתקופה הקדומה, בה האומה עדיין שרויה בשולי מדבריות כנען ושוכניה, דרי אוהלים, נהגו כדרך שבטי-מדבר נידחים: מארחים – ללא כל תנאי – כל עובר-אורח בכבוד מלא ורק בתום היום השלישי לאירוח, שואלים בנימוס למוצאו, לכוונתו ולחפצו. נראה, שמנהג כזה יכול להשתרש עקב תנאי סביבה “בלתי ידידותיים” כמו ציה ומדבר.
לא זאת אף זאת: בהקשר ל”תפריט” שאברהם מגיש לאורחיו, למעשה הוא מייצג את מערכת המזון החלבוני של אוכלוסיית מגדלי הצאן והבקר הנודדים למחצה בשולי הארץ הנושבת: בשר עם חלב ומוצריו. מכאן ברור, מדוע חל איסור מוחלט על עם ישראל המתנחל בכנען – ”ארץ זבת חלב ודבש” – לערב במזונם חלב ומוצריו עם בשר ומוצריו, כדי שיהיה ברור לחלוטין: אנו כבר לא נודדים במדבריות בשולי הארץ הנושבת, אלא “בעלי הבית” בכנען הפוריה, כפי שהובטח לאבותינו, וזנחנו את מנהגי המזון של הנוודים.
כאן, כמו בציוויים אחרים מסוג זה (כמו, למשל, איסור על בגדי שעטנז – עירוב צמר ופשתים) – מגוייסת הסמליות המשותפת לגיבוש האומה החדשה.
ועוד הערה לגבי הטקסים הקשורים לאירוח באוהל: האורח תמיד מתקרב אל האוהל מאחוריו, שם תמיד משתלשלת יריעת האוהל עד הקרקע; הוא ניצב שם וקורא “דוסתור” -לאמור, האם מבחינת הנוהל והנוהג אפשר להתארח. אז יוצא לקראתו המארח, מחזית האוהל (שתמיד מופשלת. מגולגלת ומקופלת למעלה), ומלווה אותו פנימה אל חלקו הימני; בינתיים, עוברות הנשים ועוברים הילדים אל חלקו השמאלי של האוהל, והחלק הימני הוא נחלת הגברים והאורחים.
מענין ביותר המעבר של הנוודים ממגורים באוהל אל מבני-קבע, קרי צריפים, מבני לבנים ומבני אבן. במהלך סקרי השטח שערכתי, נוכחתי לדעת שתבנית האוהל (שני מרחבים רוחביים) – ברוב המקרים נשמרת גם במבני הקבע, ובחזית המבנה חצר לצאן. המסורת תמיד מנצחת.
ולסיום: באחד מהסקרים שערכתי בחולות חלוצה, מדרום לצאלים, בא לקראתי בדווי וביקש שאעזור לו בהחלפת גלגל מפונצ’ר בטנדר שלו. לאחר מעשה, הוא הצית מדורה, שפת קפה ושוחחנו (הוא ידע עברית לא-רעה כי היה שייך לפלג השבט שחי ברמלה ושם למד מעט בבית-ספר עברי). כשקמנו ונפרדנו לשלום – הכריז: מעתה אתה נחשב אצלי כבן-משפחה; אני חונה לרוב בין צאלים לגבולות, ואתה רשאי להיכנס לאוהל ללא קריאת “דוסתור” מאחוריו.
לצערי, לא הצלחתי לממש את הזמנתו – אך הכרזתו מאוד ריגשה אותי.
דן גזית