בקיבוץ גבולות, בוועדת כוח-אדם (אגב, במחשבה נוספת – שם שמאוד לא-מתאים לוועדה בקהילה הקיבוצית: היא עוסקת לרוב בדיני נפשות, שהן לא “כוח-אדם”, אלא מהות החיים…); ובכן, במסגרת הוועדה הזאת פעלה וועדת-מישנה בשם “וועדת השתלמות” (או בנוסח מקביל ופחות שימושי “וועדת לימודים”). בשנת 1983 התמניתי למרכז וועדת ההשתלמות, וכיוונתי את מרבית עבודתי בה להעלאת רמת ההשכלה של חברי הקהילה. שוחחתי עם חברים מתלבטים ועודדתי בוגרי תיכון ובוגרי מוסדות חינוכיים אחרים ללימודי המשך בתחומים שונים. איני בטוח אם זה רק בזכותי, אבל תוך שנים ספורות – כשליש מאוכלוסיית גבולות הבוגרת סיים (או עדיין למד) לימודי המשך, לשביעת רצונו (ורצוני). לא אכחיש שהיו כמה אי-הבנות שהולידו בירורים ברמות שונות, אך הם חלו במיעוט מבוטל.
בשלב מסויים של פעילותי בוועדת ההשתלמות, נוכחתי כי קיימת אצלנו מצוקה אמיתית בנושא הלימודים: עקב המעבר ההדרגתי בקיבוץ ללינה משפחתית, נוצר הצורך הדחוף למצוא פתרון למבוגרים המשננים חומר לימודי בביתם לאחר שעות העבודה, ובמלים אחרות – למצוא מקום שיוכלו לעשות זאת ללא הסחת-דעת של הילדים וכלל הפעילות בבית. לאור זאת, עלה הרעיון, הברור מאליו, לפתוח חדר-עיון המיועד לכך.
לפנייתי בעניין למוסדות בקיבוץ, יועד לכך חדר ב”צריף ההורים”, בלב הקיבוץ. ומהו אותו צריף? להלן נוסח השלט של המועצה לשימור אתרים שמתנוסס בחזיתו (בסוגריים – תוספות שלי): “מהצריפים הראשונים בקיבוץ, (ובנוי כשורה חזיתית של 5 חדרים נפרדים), בעל מרפסת מקורה (וגג רעפים מתוצרת המפעל בגבולות?). נבנה במחצית שנת 1952 . ב-1953 פעלה בחדר אחד מרפאה ובשאר החדרים שכנה חברת הנוער הראשונה שלנו “אשלים”. לאחר מכן, שכנו בצריף: קבוצות-מתנדבים משווייץ (“צריף הצ-פ-ד”), הורים של חברי קיבוץ (“צריף ההורים”), חברים מגרעין “החוצבים“, משרד לחינוך מיוחד בניהול המורה שושנה אלוני, וחדר עיון לסטודנטים בניהול הארכיאולוג דן גזית”.
כללית, מצב החדר שקבלתי היה סביר. מהנגריה קיבלתי לוחות-עץ ותליתי אותם בתור מדפי-ספרים; מהחשמליה קיבלתי 4 מנורות-שולחן והתקנת שקעים בקיר; יגאל – שעבד אז בחדר האוכל – אירגן מאחד המחסנים ארבעה שולחנות ו-4 כיסאות מתקפלים; גם ספריית בית הספר מעלה הבשור תרמה ברצון ספרים וג’פי, הספרן שלנו, העניק לחדר העיון את העיקר: שלוש אנציקלופדיות (העברית ב-35 כרכים, יודאיקה ב-19 כרכים ואריאל ב-9 כרכים) ועוד כ-700 (!) ספרי עיון שחילקתי למדורים כדלקמן: תנ”ך, אמונה ודתות, היסטוריה כללית, זואולוגיה ובוטניקה, חינוך, חברה ופוליטיקה, מוסיקה, גיאוגרפיה כללית, מילונים, סיפרות, ספרי-עזר שונים, היסטוריה של עם ישראל, ארץ ישראל (ולמדור זה תרמתי את ספרי “חבל הבשור”), אמנות, בריאות, מזרחנות, מלחמות ישראל, וקיבוץ. מלבד המדורים על המדפים, הנחתי מתחת לחלון ארונית עם ספרים בעלי-ערך מעיזבונו של דוד פרין ז”ל. הכנתי קטלוג מפורט של כל החומר (בכתב-יד, אלא מה – זה מה שהיה…), פרטתי הוראות היכן כל ספר מצוי, העפתי מבט מלא-סיפוק – והזמנתי אצל רכז הקניות מנעול עם 24 העתקים למפתח (כדי להעניק לכל נזקק). תליתי מודעה גדולה על לוח המודעות, ולא עבר זמן רב וחדר העיון המה מקוני-תורה!
מפה לשם חלפו-עברו כמה שנים; בינתיים העברתי את תפקידי כמרכז ועדת ההשתלמות, כמקובל בדמוקרטיה הקיבוצית, למחליפה שנבחרה לשם כך. חדר העיון המשיך לתפקד לשביעות-רצונם של כל משתמשיו.
שנת 1994. הוכרזה תכנית ההתנתקות (פינוי רצועת עזה וצפון השומרון מההתנחלויות). כל הארץ רחשה-געשה. והנה, לפנות-ערב צח אחד, בעוד ניצה ואני מטיילים בנחת לאורך הכביש ליד בית הקירור, צדה עיני מכולת-אשפה גדולה וירוקה, החונה בסמוך לכביש, והמכסה שלה פתוח למחצה. “לא יכולים לסגור?!” אני ממלמל לעצמי וניגש למכולה; ומה אני רואה לתדהמתי – המיכל מלא עד להתפקע ב…ספרים! מבט נוסף מאשר לי את חששי: שוד ושבר! אלה הספרים של חדר העיון שאני טיפחתי! (ועוד בראש הערימה – הספר שאני כתבתי!…).
אחרי שהתאוששתי, יצאתי בעקבות הפורענות: התברר לי, כי התפשטה שמועה באזור (שכידוע, לבסוף לא התאמתה) כי לקראת הפינוי מהרצועה – תגיע לסביבתנו עיתונות מסקרת מכל העולם והמוני הרפורטרים יזדקקו לאתרי-לינה (והם יהיו מוכנים לשלם הרבה); אי-לכך, התגייסו עובדי האורחן (שהיה עדיין במצב עוברי למדי) בגבולות לארגן חדרים לכך, ואחד מהם, ברוב התלהבותו, “מצא מציאה” – חדר פנוי, רק צריך לרוקן אותו מהספרים!… (ועכשיו אפשר לנשום עמוקות ולהחזיר לסדרו את קצב הדופק).
ואלה היו תולדות עלייתו ונפילתו של חדר העיון בגבולות. תנצב”ה.
דן גזית, 4.04.2022
לא יאומן.
אכן, נפילה כואבת.
דרך אגב, אין לי מושג איך זה בוועדות הקיבוץ, אבל כיום מקובל לכנות בארגונים את המחלקה/אגף בשם “הון אנושי”, ולא “כח אדם”, בדיוק מהסיבות שציינת. אז מה שהיה ועדת כח אדם ראוי שתכונה ועדת הון אנושי.