(עלינו ועל סביבתנו – פרק ב’)
יש להניח שראיתם (במציאות או בתמונה) את המבנים המיוחדים מבוץ הנפוצים בצפון אפריקה; ידועים הארמונות המיתמרים אל-על במרוקו, הבנויים מבוץ. חיקוי מדוייק למדי לארמונות אלה (מבטון צבוע) ניתן לצפות ברחוב חזון אי”ש בנתיבות, בעיקר בצד המערבי של הרחוב, היכן שמתגוררים מקורבי משפחת אבו חצירה; אותנטי ומרהיב (ונא לא להיכנס ברכב בשבת).
פעילות יוצרת: בסביבת חורבת גררית, מערבית לבארי, נחל בשור נוהג לחתור בגדותיו בעת זרימותיו בעונות החורף. למניעת התופעה הזאת דירגה קק”ל לאחרונה את בסיסי הגדות בסידרת טרסות-אבן מאסיבית המקרינה כוח ועוצמה. בינתיים הטרסות עברו שני חורפים בשלום; נותר רק לקוות כי השיטפונות לא יעקפו אותן באופן כלשהו – תחביב ידוע לשמצה שנחל בשור משתעשע בו לעתים.
על כביש אופקים – בסיס חצרים, כקילומטר אחד מחוץ לעיר, תמרור גדול משמאל מודיע: מאגר דוד. המשיכו כ-400 מ’ ורדו שמאלה (צפונה) לדרך מכורכר כבוש, סבירה לכל רכב. חוצים את הנחל (לא להיבהל מהמים: המעבר מבוּטָן), חוצים חורבה עתיקה רחבת-ידיים ומנווטים לעבר נקודת תצפית מוסדרת מעל המאגר המתנוסס קדימה ומימין (הדרך מקיפה את גדר המאגר). לתדהמתכם, מתגלה נוף מקסים של אגן נחל פטיש ובקעת באר שבע. בחזרה, בהתפצלות הדרך, פונים מערבה לעבר מקבץ סככות ויורדים שמאלה בזהירות לכיוון אפיק נחל אופקים: שמורת אלמוגים מימינכם *. האם ראיתם פעם אלמוגים בטבע מבלי לצלול? (עשו לכם את העבודה וייבשו את הים). בדרך חזרה מומלץ להיכנס לרחוב אודם בשכונת הריף באופקים (“בנה ביתך” הוותיק) ולראות בית-מגורים בנוי מצמד מֵכלי-מתכת ענקיים. לא הייתי בפנים, אך מבחוץ הוא מרשים.
מושב גבעולים, במועצה האזורית שדות נגב, הוא ישוב וותיק (1952) ויפה. הכניסה הנוחה אליו (דרומה בכיכר) היא מצומת הגדי (ברכב לא בשבת). נוסעים ברחוב הראשי דרומה כמעט עד עיקולו לשמאל. בגדר הבית שמימין היתה משובצת שורה של יַמִּים (ביחיד – יָם, בסיס-אבן עגול ענקי, בן טונות אחדות, ששימש בעבר לריסוק זיתים כדי להפיק מהם שמן). הימים האלה נאספו עוד בימי ראשיתו של הישוב מחורבה עתיקה סמוכה, בת התקופה הביזנטית. היום נותר מכל הגדר מֶמֶל (האבן העליונה. הכותשת) מוצבת בחצר, עם עוד עתיקות שונות.
בימי המלחמה העולמית הראשונה, שימש נחל בשור כציר איסטרטגי במערך הכוח הבריטי שהתקדם מדרום. שרידים רבים מהמלחמה ההיא נותרו בשטח, ביניהם מחפורות של מוצבים בהיקף שטחו של פארק אשכול דהיום (בו התארגן הצבא מבחינה לוגיסטית עקב מציאות נביעות המים). בחורף תשע”ה חזרתי לבדוק את שטחי הביתרונות הנרחבים אשר במזרח ובדרום הפארק, ויש תוצאות: קרוב לשער הכניסה לפארק נותר חלק הגון מסוללת רכבת הכוללת שלושה מעבירי-מים שלמים (המשמשים כיום למגורי דרבנים…), משני צידיה שני מוצבים השומרים עליה ומדרום עוד חמישה מוצבים הצופים לכל הכיוונים; בסך-הכל, עד כה זיהיתי כ-15 מקבצים של שוחות, עמדות ותעלות-קשר מאז (דע: אם חפרת תעלת-קשר בשנת 1917, יהיה לבך סמוך ובטוח שהיא תשרוד לפחות עד שנת 2015).
כמעט בכל בסיסי מחשופי המִסְלַע של הקירטון האיאוקני הלבן, בעלי דרגשי-צור – המצויים לרוב בערוצי הנחלים אצלנו – קיימים מפעלי-מים קדומים (בורות, אמות ומאגורות). בעיקרם הם בני האלף הראשון לספירה וחלקם היה בשימוש עד המאה ה-20.
ולסיום: קטע זה אולי יצטייר כפרסום מסחרי, אבל זהו שממש לא – הוא שרות לציבור! מדובר במו”פ (= מחקר ופיתוח) דרום (=חוות הבשור). רוב החקלאים וודאי יודעים במה מדובר, אך מה עם הלא-חקלאים? מצומת מבטחים פונים – תוך עיקול חריף – צפונה ונוסעים בכביש צר עד שלט צנוע משמאל “מו”פ דרום”. מרכז וותיק זה (ויש הזוכרים עדיין את שאול פלדמן, החלוץ), הפועל מטעם משרד החקלאות וקק”ל, הוא הראשון בישראל המתפקד כתחנת מחקר חקלאי-יישומי-מקומי וכתחנת ניסויים בירקות, פירות ופרחים. המו”פ מספק פתרונות לחקלאי האזור, בעיקר לגידולים בבתי צמיחה (חממות ובתי-רשת) ועד-כה תרם משמעותית לידע בגידול פלפלים, עגבניות, פרחים ועוד ובהתאמתם לתנאי אזורנו. מתוך הכרה בחשיבותו, המו”פ פיתח לאחרונה מערך הסברה וסיור מרתקים: תמורת סכום צנוע זוכה המבקר (ועדיף בקבוצה) לקבלת פנים אדיבה, לצפייה במצגת המפרטת את פעילות המו”פ, לטעימות מפירות וירקות העונה ולסיור מודרך (כשעה וחצי) בחממות הניסיוניות (לא בשבת ובתיאום מראש). ההנאה בטוחה.
דן גזית
*מוכרזת כשמורת-טבע.
פורסם לראשונה ב “ככה זה , גיליון-135”