(שנת השמיטה וחלקו של חבל הבשור בעניין)
באביב של שנת 2007 החל הדבר. רב מירושלים התקשר אלי והציג את עצמו כשליח-ציבור: הוטל עליו לברר היכן עבר “הגבול הדרומי של ארץ ישראל”. אני שואל: איך הגעת אלי? והוא עונה : לכל מי שאני פונה לבֵרוּר עניין הגבול הזה – הוא מצביע עליך כמומחה לאזור… – ומה זה חשוב היכן עבר הגבול? – אני שואל אותו, ומיד נזכר: הרי השנה הקרובה, ה’תשס”ח. היא שנת שמיטה, והמאמינים המחמירים נמנעים מלצרוך גידולי-שדה מתוצרת הארץ בשנת שמיטה (ועל כך ועל הגבולות נכתב בפירוט ב“ככה זה” 48).
היו לנו דיונים ארוכים בטלפון ותכתובת ענֵפה דרך המחשב. הרב אפילו הטריח את עצמו והגיע לסיור בשטח עימי. בכל הסיפור הזה חשתי בעוֹל כבד הרובץ על כתפי כי להמלצותי לקביעה היכן עבר הגבול, היתה משמעות כלכלית: המגדלים שמדרום לו אמורים לזכות בהכנסות נאות מהשוק החרדי תמורת התוצרת שלהם שהיא, כאמור, מ”חוץ לארץ” ומותרת – לפי המִשְׁנָה – בשנת השמיטה (בעוד שבתורה עצמה רק העבודות החקלאיות אסורות).
והנה, למחרת הפסח השנה, שוב הגיעה שיחת טלפון משליח-ציבור אחר – הפעם ממודיעין עילית – עם אותו הסיפור בדיוק, ועם אותן השאלות… אכן, חלפו שבע שנים ושנת ה’תשע”ה הבאה עלינו לטובה – גם היא שנת שמיטה. במהלך התכתובת האלקטרונית הארוכה שניהלתי עמו, שאלתיו בזהירות אם הוא מכיר את הרב מירושלים: כמובן שכן, אבל מה זה שייך…
הדיונים המעמיקים עם שני האישים נָסַבּוּ סביב הצעות-זיהוי של חורבות קדומות, נחלים ודרכים בחבל הבשור התחתי, שברובן עסקתי בסקירות החודשיות שלי בירחון המועצה שלנו לדורותיו (שיבר, שטוצר, ככה זה ו-232) ב-11 וחצי השנים האחרונות. מטרת הדיונים עם שני האישים היתה לחפש ולמצוא עוגנים גיאוגרפיים בָּרֵי-זיהוי ולשָדְכָם עם איזכּוּרים בטקסטים עתיקים (היסטוריונים קדומים, מפות ישנות, כתבי-קודש של דתות שונות, תורות שבעל-פה) ובסִפְרות מחקרית מודרנית רב-תחומית. כל המאמץ הזה הושקע כדי לסמן במפות את אותו “גבול דרומי של ארץ ישראל” ולנסות להתאימו אל התקופה שבה נקבעו ההלכות המפורטות הנוגעות לשנת השמיטה, כלומר לשלהי התקופה הרומית (ימי רבי יהודה הנשיא).
אם לנסח זאת בקצרה, הרי למעשה ניסינו לאתר את גבולהּ הדרומי של פרובינקיה יוּדֵאָה, שנוצרה עם ההשתלטות של רומא הקיסרית על ארץ ישראל לאחר מות המלך הורדוס. אליבא עיקר המחקרים, גבול זה זהה או חופף לדרך הראשית הרוחבית חאן יונס – דרום ים המלח, שכּוּנתה גם “דרך הלִימֶס” (לימס = גבול)(*). וכך, במהלך הדיונים, סומנה על המפות רצועת-ארץ ברוחב קילומטרים אחדים שבקִרְבָּהּ עבר אותו גבול=לימס ואשר רק מדרומו ניתן לצרוך בשנות השמיטה את פרי האדמה – לפי תפיסת המחמירים בדין. למיקום הגבול הזה היה הגיון גיאוגרפי-כלכלי: הוא נמתח בשולי הארץ הנושבת, קרי – בשולי האזור האקלימי הים-תיכוני המאפשר חקלאות-בעל.
עתה רק נותר להמתין עד לשנת השמיטה הבאה – ה’תשפ”ב…
דן גזית
(*) בסתיו מתוכננת חפירה ארכיאולוגית במצד רומי על דרך הלימס, במתחם חורבת באר שמע.
פורסם לראשונה ב “ככה זה , גיליון-131”