(או: על אידיאולוגיה והיסטוריה בשמותיהם של מקומותינו)
כידוע, לישובים אחדים במחוזותינו הוענקו שמות לאומיים-חלוציים, או כך לפחות הם מתפרשים (כמו גבולות, מגן); שמות המשקפים את הנוף הפתוח (כמו אופקים, מרחבים); שמות מתוך ספרי הנביאים והכתובים (כמו מבטחים, עמיעוז); שמות אישים (כמו בארי [ע”ש ברל כצנלנסון], ניר יצחק [ע”ש יצחק שדה]); שמות סמליים וכיוצא באלה (מבלי לקפח מי מהם).
חמישה שמות יוצאי-דופן באזורנו דורשים התייחסות: אוהד וצוחר (שיש לבטאם במלעיל!), יכיני , יושיביה ו(תל) שרוחן. אלה הם, על פי המקרא, שמות משפחות בשבט שמעון ואחד מישוביהם. מאחר ותיאור תחום נחלתו של שמעון במקרא לוקה בחסר ואף גבולו המערבי אינו מפורש – הרי הענקת שמות “שמעוניים” לישובים בנגב המערבי באה להפגין פרשנות גיאופוליטית מהרהורי לִבָּהּ של ועדת השמות.
האם צדקה הועדה ? האם טֶרֶם המפעל הציוני היה חבל הבשור (כיום – שטחי המועצות אשכול, מרחבים ושולי שדות-נגב ושער-הנגב – וכמובן שלא כולל את רצועת עזה) מאוכלס בבני ישראל ?
מהמקורות העומדים לרשותנו, התמונה אינה חד-משמעית. בסקירה לאחור – הנוסעים בימי הביניים, תעודות הגניזה הקהירית והמקורות האיסלאמיים אינם מזכירים נוכחות יהודית באיזור המדובר. מן המאות ה-5 עד ה-7 לספירה (התקופה הביזנטית = תקופת התלמוד) מעיד בית הכנסת במעון על קהילה קטנה, אך אמידה, ששכנה בקרבת יהדות עזה (שהיא אופרה אחרת).
בין מעון לבאר-שבע (שממנה דוּוָח על כתובת עברית שאולי היתה שייכת לבית כנסת) ולחורבת רימון (ליד להב) נתגלו עד כה שרידי כ-20 כנסיות נוצריות, אך אף לא שריד יהודי אחד. התמונה הארכיאולוגית דומה ל”גבול המעשׂרות” (“תחום עולי בבל”), המוּתווה במדרשים ובתלמוד והמשקף את תפרוסת הישוב היהודי אז: הגבול חוצה את חבל הבשור לרוחבו ומוציא מ”תחום עולי בבל” את השטח שמדרום ל”כביש הרעב” דהיום.
ומה לפני כן ? מכִּתבי יוסף בן מתתיהו, ממקורות מצריים-תלמאיים, מטקסטים אשוריים ומהמקרא ניתן להסיק שמדובר בחבל-ארץ מאוכלס בנוודים למחצה, המכונים – בהתאם למקור – נבאטים, אדומים, ערבים, פלישתים, כושים,מעונים ואולי גם עמלקים, כרתים ועַווים. בתל גמה נתגלו רשימות של שמות פרטיים הכתובים על חרסים (‘אוסטרקונים’) שהתפרשו כאיראניים וקיימת סברה כי הם מייצגים אוכלוסיה שהוגלתה לכאן על ידי האשורים.
להערכת חוקרי הגיאוגרפיה ההיסטורית, אפילו תחום המועצה האיזורית בני-שמעון חורג במערבו מנחלת אביהם; לדעתם, סביבת באר-שבע היתה הקצה הדרום-מערבי של מארג הישוב השמעוני.
אכן, גם אצלנו – כמו ברוב המדינות – צעד של הענקת שמות לישובים חדשים, מחיקת שמות ישנים והחלפתם מבטא אידיאולוגיה, חילופי שלטון וגעגועים לעבר היסטורי עשיר ומאושר: אם אתם בדרך לקפריסין, למשל, אל תחפשו שם בשילוט ובמפות את ניקוסיה ולימסול. הללו הוחזרו בגאווה לשמותיהן ההֶלֶניים, לֶפְקוסיה ו-לֶמֶסוס, ובא לקיפרוס גואל. שמירה על שמות “זרים”, על אף חילופי השלטון, מצביעה על תרבות של בטחון עצמי ועוצמה פנימית (לדוגמה – השמות האינדיאניים בארצות הברית שלא הוחלפו).
כך או כך, זכרו לומר: צֹחר ואֹהד, כמו תואר וזוהר.
דן גזית
פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-1”