מתוך הסדרה: חגים, מועדים וימי ציון – שונות

מתוך הסדרה: חגים, מועדים וימי ציון – שונות

שורות אחדות על "ליל הסילבסטר"

הלילה שבו מתחלפת השנה על-פי הלוח הנוצרי הגְרֶגוריאני והמכוּנה "הכללי" בלשון נקייה, הוא הלילה שבין ה-31 לדצמבר ל-1 בינואר. התחלת השנה ב-1 בינואר נקבעה כבר בשנת 45 לפני הספירה בפקודתו של יוליוס קיסר. בלוח השנה הנוצרי, כל יום מוקדש ל"קדוש" אחר, ואצל הרבה מאמינים אפשר לנחש את יום הולדתם לפי שמם האמצעי הנושא את שם הקדוש "שלהם".

ביום 31.12.335 מת ברומא האפיפיור סילבסטר הראשון, הוכרז כקדוש בזכות מאמציו לקידום הנצרות ויום מותו נקבע כנושא את שמו. מאז זרמו מים רבים בנהר הטיבר הנושק לוותיקן ונכתבו הרבה שטויות על האפיפיור הזה כיד הדמיון היוצר.

אפילו שלא צריך סיבה כדי להשתכר, חלק מהנוצרים מתָרְצים את חגיגות ליל הסילבסטר ב"חגיגת ברית המילה של ישוע" – מזל שזה מסתדר מבחינת התאריכים (לפי המסורת, הנ"ל נולד ב-25.12, הנחגג כ"חג המולד").

יום ה-1 בינואר נחגג בכל העולם, כי כמיטב המורשת האימפריאליסטית  האירופית אומץ זה-מכבר הלוח הנוצרי בכל המערכות הביורוקרטיות והכלכליות על-פני כדור הארץ.

Sydney. Fireworks Newyear 2006. Opera House and Harbour.

 

הרבנות המקומית בערים שונות בארץ איימה כי תשלול "תעודת כשרות" ממוסדות (בתי-מלון, אולמות-אירועים) שבתחומם יחגגו את הסילבסטר משום "דרכי גויים ועבודה זרה". בבג"ץ נקבע כי שלילה כזאת אינה חוקית. נראה.

ט"ו בשבט = ראש השנה לאילנות (=לעצים?)

בזמן (=בעת) שמתפטמים (=שמתאבסים) בפירות יבשים (=חרֵבים) שהגיעו (=שבאו) מטורקיה (=תוגרמה), שמא (=אולי) נחשוב (=נהרהר) בדבר הכפילות המעניינת שבעברית. תופעת הסִינוֹנִים ("שְׁוֵה-שֵׁם") קיימת בכל השפות ולָרוֹב הזֵהוּת בין המקבילות הלשוניות רוכשת במרוצת הדורות גוונים שונים כדי להעשיר את השפה ולהעמיקהּ.

הסיפור של העברית מסובך יותר: עד לסוף תקופת הבית הראשון, העברית המיוצגת בספרי התורה והנביאים היתה מדוברת ושימושית. לאחר גלות בבל, שפת הדיבור בפי היהודים (שמאז נקראו כך על-שם פלך יהודה שהיה עצמאי למחצה תחת שלטון פרס) הפכה לארמית וגם הכתב השתנה לגמרי. זה קרה בעקבות השפעת שפת התקשורת הבין-לאומית (כמו האנגלית בימינו) ששימשה ברחבי האימפריה הפרסית, ששלטה על כל העולם התרבותי הקדום ("מהודו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה" – כפי שמתואר בדיוק רב במגילת אסתר).

Public domain via Wikimedia
כרזה של הסתדרות המורים – הזמנה לנטיעות לכבוד ט"ו בשבט, 1927 לערך

 

הַשִּׁיבָה לעברית מדוברת התרחשה בתקופת הגאונים, לאחר כאלף שנה (!), תחת שלטון האִסלאם ובהשפעת השפה הערבית: אז גם הומצא הניקוד כדי להקל על הביטוי ובגניזה הקהירית ( – בוגרי מצרים: זוכרים?) קיימים מסמכים המעידים על העברית ה"חדשה": חזר השימוש במלים נדירות, התפתחו מלים חדשות והעיקר – סופחו לשפה הרבה מלים (כ-15%!) ממקורות זרים (כמו אילן, שמקורו בארמית ו"שְׁבָט" כשם חודש בבלי, שהתאזרחו בעברית בימי הַמִּשְׁנָה).

חג (=מועד) שמח (=שָׂשׂון) !

 

שָׁלַחְמוּנֶעס (*)         (חג הפורים – לא בדיוק מה שחשבתם)

כמו שסיפרנו על הסילבסטר, לא דרושה הצדקה היסטורית על-מנת להשתכר ואם המצפון מתמרק מסיפור-רקע ("אנו שותים כמנהג החג וכמיטב המסורת") – שיהיה; לפי מיטב החוקרים, ניתן לשער כי חג הפורים לא נקבע בשל המאורע המסופר במגילת-אסתר, אלא הסיפור נתחבר כדי להצדיק את קיומו של החג.

פורים נתקבל מלכתחילה אצל היהודים בפרס ומקורו בסביבה האלילית. יהודים חגגו שם חג שהיה נהוג בפרס באמצע החודש האחרון של החורף, יום הילולה ושיכרות, משחקים וליצנות. במרוצת הזמן חדר החג, דרך בבל, גם לארץ ישראל; בהתחלה לא התקבל בארץ בהתלהבות יתירה אך במשך הזמן המחמירים נכנעו והחג התפשט לכל קהילות ישראל.

בראשיתו נקרא החג "יום מרדכי" ויותר מאוחר התמזג עם "יום ניקנור" שצוּין יומיים קודם לזכר ניצחונותיו של יהודה המכבי. זה קרה לאחר שבראשיתו נחוג פורים רק בידי הפרושים (שהתנגדו לשליטים החשמונאים ולציון פעולותיהם).

מנהג התחפושות והמסֵכות מקורו באיטליה, לפני כאלף שנים; כמאתיים שנה אחר-כך כתב הרמב"ם: "זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים 'ומשלוח מנות איש לרעהו' וחייב לחלק לעניים ביום הפורים".

ואיך חג יהודי בלי מאכלי-חג ? "אוזני-המן" מקורם בכיסונים ("כְּרֶעפְּלך") שאכלו אותם לציון מַכּוֹת: בערב יום כיפור (מלקות), בהושענא רבה (חבטת ערבות) ובפורים (הכאת המן) – ראשי תיבות "הַכֵּה תַכֵּה": הושענה, כיפור, המן, תאכל כרעפלך הרבה…

(*) ביידיש: משלוח-מנות.

 9 עובדות שאולי לא ידעתם על חג החנוכה

– בבסיסו, החג ציין את מועד היום הקצר בשנה (ובהתאם – הלילה הארוך בשנה), ועיקרו הבערת-אש כדי להאיר ולחמם את הלילה הארוך ולסמן לכוחות הטבע שמעתה המצב חייב להשתנות לטובה. כל החברות הקדומות חגגו כך בעבר ויש הממשיכות עדיין (כמו הסינים, התאילנדים, היהודים והנוצרים שמאירים את האשוח).

– המכבים לא נלחמו ביוונים אלא בסורים. מקור הטעות הוא בהגדרות המדיניוֹת שבספריו של ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס).

– הכתיב הנכון לכינויו של יהודה בן מתתיהו הוא "מקבי" ולא "מכבי" שאוּמץ מראשי התיבות של הקריאה "מי כמוך באלים יי" (שמות טו) שהיא לכאורה חילול הקודש… ("מקבי" – אולי משורש "מַקֶּבֶת").

– חג החנוכה נמשך 8 ימים כי בפעם הראשונה הוא נחוג במקום חג הסוכות שדילגו עליו באותה השנה בגלל הקרבות ("סוכות שֵׁני") ומאז הפך לנוהג.

– מלחמות המקבים לא נכנסו לקודקס הקדוש (התנ"ך) מטעמים פוליטיים של העת ההיא (סכסוכים בין הפרוּשים והצדוֹקים) ולכן למזלנו ימי החנוכה לא נתקדשו, יש בהם תחבורה ציבורית ומותר "לעשות כל מלאכה".

– משחק הסביבון, כפי שמכירים אותו כיום, הוא המצאה בת כ-300 שנה לכל היותר ומקורו כנראה בגרמניה; ראשיתו במשחק הימורים (ניכְט=אפס, גאנְץ=הכל, הַאלְב=חצי ושְׁטאל=הַעֲמֵד). יותר מאוחר, ראשי התיבות הפכו ל"נס גדול היה שם"… אז גם אוּמצו לחג הלביבות המטוגנות.

Public Domain via wikimedia
ילדה מחזיקה בסביבון, בציור "משחקי ילדים" של פיטר ברויגל האב, 1560

– מועד חג החנוכה השתלב במהלך הדורות עם חגיגות סיום מסיק הזיתים וראשית יבול השמן החדש ומתבטא במאכלי החג הרווּיִם בו; ל"שמן" יש מופעים נוספים במלים הקשורות לחג: "חשמונאים", "שמונה" (ימים), "חַשְׁמַנִים" (מהשיר העתיק "מעוז-צור") ואולי עוד.

– חג החנוכה זוֹכֶה במקום הראשון מכל החגים במספר הפיוטים ושירי הילדים שנכתבו לכבודו (אולי בגלל השמחה על קבלת "דְמֵי החנוכה").

– החֲנֻכִּיּה דומה בצורתה למנורת בית המקדש השני; לפי רוב החוקרים, המסתמכים על התיאור המקראי, מנורת המשכן ובית המקדש הראשון הייתה שונָה לגמרי ולא ברור מה גרם למהפך.

בנין חג החנוכה

חג החנוכה הוא כמו בית בן שלושה מפלסים:

המפלס התחתון, המרתף, אינו גלוי לעין אך הוא תשתיתו של המיבנה: זהו חג האור הקדום, שנחוג על-ידי כל חברות בני האדם בימים הקצרים של השנה; כלומר – באמצע החורף, כאשר הדלקת האור לתאורה והאש לחימום דוחקים את החשיכה ואת הקור ומרמזים על התקווה לאביב. לדוגמה – החברה האנושית הגדולה ביותר החוגגת בתקופה זאת של השנה בהתלהבות מרובה עד ימינו היא, כמובן, החברה הנוצרית שקבעה לימים אלה את לידתו של מושיעהּ. חג האור בלב החורף הינו חג אנושי-כללי, של נוודים, ציידים וחקלאים וסימניו – הדלקת אש ומאכלי-חורף עתירי-שומן.

קומת הקרקע בבניין חג החנוכה הוא חג חקלאי: "חג האסיף הקטן" – של הזיתים: בימים אלה מסתיים מסיק הזיתים, גידול-מָפְתֵחַ בחקלאות הקדומה של ארץ ישראל; לכן החג טובל בַּשֶׁמֶן – במאכליו (כמו סופגניות ולביבות), במסגרתו (שמונה ימים=שמונה נרות, שמונה= שמן) ובמסורתו ההיסטורית (חשמונאים = חשמונאים=שמן).

שני המפלסים האלה, המרתף וקומת הקרקע, נבנו בידי האוכלוסיה הכנענית החקלאית של ארץ ישראל; כאשר התגבש העם העברי בארצו, למד מתושביו הקדומים את אורחות חייהם וביניהם גם את חגיהם. בראשית ימי הבית השני גברה מגמת הטהרנות ביהדות ובמסגרת זו נעקרו המנהגים שמקורם זר, וכך הודר חג האסיף הקטן גם מהתורה ואינו נזכר בה אלא ברמז.

הקומה השניה בבנין חג החנוכה נבנתה לאחר הפסקה ארוכה: אז נתבקש הזכרון העממי לזֶכֶר נצחונות המקבים (מקבים = מהמלה "מקבת", פטיש כבד) על נציבי סוריה, להצמיד אותו לחג-טבע קְדַם-היסטורי וחקלאי שכבר נהוג לחגוג. מאחר ובחגי העליה לרגל לירושלים (סוכות, פסח ושבועות) כבר היתה תפוסה הקומה השניה בזכרם של יציאת מצרים, מתן תורה והנדודים במדבר – נבנתה הפעם הקומה השניה, קומת המקבים, על קומת הקרקע והמרתף בבנין שלנו, שקלט בחפץ-לב את קומת חידוש מאה שנות עצמאות יהודה.

אך עם ישראל לא ינום ולא יִשן: בעצם הדור הזה נבנית קומה שלישית לחג החנוכה – היא קומת חג הפסטיגלים: חג שמח!

יום העצמאות תשע"ז 

אנו מציינים הָשַׁתָּא מלאת 100 שנים לפלישת הבריטים ובעלי-בריתם לארץ ישראל במלחמה העולמית הראשונה.

למעשה, הבריטים כלל לא התכוונו מראש לפלוש לארץ ישראל, אלא רק להגן על תעלת סואץ ששימשה אותם כַּעורק הראשי בתחבורתם להודו. התקדמותם לעבר הארץ באה כנקמה על שני ניסיונות שעשו העות'מאנים – ברוב חוצפתם – בשנים 1915-16 לצלוח את התעלה לעבר מצרים.

הצהרת בלפור מנובמבר 1917 באה גם כתגובה להצהרת הסולטן התורכי מחודש מאי קודם לכן, כי הוא מוכן – לבקשת  הד"ר ארתור רופין – להעניק אוטונומיה ליהודֵי ארץ ישראל בתנאי שכל המגזרים של יהודֵי הארץ ישתפו פעולה. החרדים, כדרכם, התנגדו וכך כל העניין בוטל.

בינתיים, ההשתלטות הבריטית על הארץ נעצרה כליל ל-8 חודשים עקב שני כישלונות עוקבים של הבריטים ובעלי בריתם בכיבוש עזה, השער לארץ ישראל; חבל שרק כך –  אם תבדקו היטב, תיווכחו כי כל ההיסטוריה של המנדט היא מאבק באנטישמיות הבסיסית הטבועה בבריטים.

Public Domain via Wikimedia
גנרל אלנבי, מפקד הכוחות הבריטיים שכבשו את ארץ ישראל במלחמת העולם ה -I

לפעמים אני מהרהר: מה היה קורה אילו – עד סוף המלחמה, הבריטים היו מסתפקים בפלישה לסיני, נעצרים בגבול 1906 ולא היו כובשים את ארץ ישראל? האם עד היום היינו מחוז באימפריה העות'מאנית? האם שפת הדיבור הרשמית  בארץ היתה הלשון התורכית והיינו ממשיכים לחבוש תרבושים? האם המושל שלנו היה ארדואן?

"גיוס יולי-אוגוסט"

הריטואל השנתי הזה מחזיר אותי תמיד לשנת 1955, כשגרעין א' של "החוצבים" התחייל. הדרך אל הטירונות הארוכה התחילה ב-12 בדצמבר, כאשר נסענו ממסילות ללשכת הגיוס בטבריה ועל הכביש מולנו חזרו הכוחות מ"פעולת התגמול" בגדה המזרחית של הכנרת ("מבצע כנרת") שהתרחשה בלילה הקודם. איני זוכר כיצד, אבל כבר ידענו אז כי המחזור הקודם של גיוס הנח"ל השתתף בו; זאת היתה קבלת הפנים שלנו לצה"ל.

גרעין "החוצבים" הצהיר בתנועה על כ-80 חברים ("ניפוח" ביותר משליש) בתקווה שכך – כגרעין גדול – נזכה לייסד קיבוץ חדש (…); אי-לכך נשלחו 8 חברים (10% לפי התקן…) לקורס מפקדי-כיתות. המועמדים נבחרו על-ידי הגרעין (!) לפי פרמטרים שונים, ביניהם "הוא במילא לא יחזור לגרעין" (=אני…). הקורס שלנו (מכי"ם-נח"ל מחזור י"ד) "זכה" להשתתף בקרב המיתלה הנוראי במלחמת קדש (="מבצע סיני", באוקטובר 1956). החוויה הזאת היתה כה  כבדה מנשוא, שעד לפני כשנתיים לא הרבו לדבר בהּ. לפני כשנתיים נזכרו שניים מחברַי למחלקה שהדור הולך ופוחת וכדאי להתאסף ולפרוק דברים מהלב לפני שיהיה מאוחר מדי.

צנחנים מפלוגה ה' של גדוד 890 מחופרים על הגבעה המזרחית, מעל מעבר המיתלה

באוקטובר יערך כנס נוסף ובו יחולק הספר שנכתב בשנתיים האחרונות בדם-ליבנו ודיסק של הכנס הראשון שתועד כולו. היום אני יכול להעריך עד כמה המפגש הזה היה חשוב (לעומת מה שהֶעֱרכְתי שיהיה כשקבלתי את ההזמנה…); נראה לי שהוא עזר לי להשתחרר חלקית מכמה מועקות שליוו אותי מאז אותו הלילה במיתלה.

 

דן גזית

 

השארת תגובה