מתוך הסדרה: חגים, מועדים וימי ציון – חג הסוכות

חג הסוכות ידוע גם בכינוי “חג האסיף”, משום שהוא חל בעונת איסוף היבול בשדה ובכרם ובהכנתו לשימור ולאכסון לזמן ארוך (ויקרא כג 39  ועוד). זוהי תקופה קצרה של עבודה קשה ומייגעת, העומדת בתחרות עם הקשיים הצפויים במלאכות החקלאות עקב ימי הגשם הקרבים והבאים וחייבת במאמץ מיוחד – הרי בכינוס היבול במועדו תלוי המזון לכל השנה וגם הזרעים ליבול הבא; אי-לכך, עוזבים הכורמים והיוגבים את בתיהם ועוברים לגור בעונה קצרה וקשה זאת בחלקותיהם המרוחקות כדי לחסוך את שעות ההליכה לעבודה ובחזרה. את לילותיהם הם מבלים במגורים זמניים ופשוטים שהם מקימים בחופזה בחלקותיהם (“סוכות”?). מגורים אלה פתוחים לכל רוח וכל החולף בדרך רואה את הנעשה בתוכם, ולכן אין הסועד בסוכתו יכול להתעלם מהם ומזמינם להצטרף אליו (“אושפיזין”, מונח המגיע, כנראה, מהשפה הפרסית דרך הארמית וממנה – בגלגולים נוספים – לעברית מודרנית, כמו במלה “לאשפז”,ל”ע).

     האם מכאן מגיעה זהות השמות חג סוכות=חג אסיף? אולי. קיימת כאן בעיה לא פשוטה: המקרא עצמו מעיד, שחג הסוכות לא היה ידוע כלל בישראל קרוב לאלף שנים, מימי יהושע בן-נון ועד כמעט התקופה ההלניסטית! (נחמיה ח). בהנחה שהדיווח בספר נחמיה אמין, ובהנחה שבמשך אלף שנים אלה כמובן שהתבצע איסוף היבול כהלכתו – אולי עלינו לחפש בכיוון אחר את זהות הכינוי “סוכות” וכיצד הוא הוצמד לתקופה חקלאית אינטנסיבית, קצרה ולחוצה זאת.

     רמז אחד, עבה במיוחד, עולה עם חגיגות “הושענה רבה” שבמוצאי החג, בהן “חובטים ערבות”: נוטלים את ענפי הערבה – מארבעת המינים – וחובטים בהם בקרקע; יש אומרים, כי צלילי החבטות הללו מזכירים את חבטת גשמי היורה על הגגות! נוסיף לכך את “שמחת בית השואבה” המצוינת כל ערב מערבי חול המועד הנחגגת בהתזות-מים על הנאספים! ועל כל אלה נוסיף את מעבר המגורים לסוכה, אשר בהקמת הסכך שלה מקפידים על מרווחים שדרכם ייראו הכוכבים! בעל כורחנו אנו נגררים כאן למה שמכונה במדעי החברות הקדומות “מאגיה סימפטטית”, כלומר – ביצוע פעולות שמטרתן להפעיל כוחות-על אשר יטו את איתני הטבע לטובתנו, הווי אומר – הבה ונתגרה בכוחות הטבע עד שימטירו עלינו מים משמים, הנה אנחנו חשופים לממטרים בסוכותינו הפתוחות, איננו יראים כלל מהגשם אלא להיפך, מקדמים אותו בברכה.

     והנה, המקור המקראי רומז כי אולי עלינו לתור אחרי המונח “סוכות” בכלל כשם של מקום, הקשור למסורת הקמאית על מקורו של ישראל הקדום – קרי “סוכות” – המצוין כישוב במזרחה של הדלתא של הנילוס והמתקשר לרמזים על נדידות-עמים קדומות במרחב הזה (שמות יב 37). על כך דנתי בפרוטרוט בפוסט “היום הייתם לעם” שבאתר זה.

     ואכן, בדיקה קלה באטלס ההיסטורי מגלה עיר קדומה במזרח הדלתא בשם המצרי ת’כת’ (ת’ רפה המבוטאת כ-ס או ש’ שמאלית), לאמור – סוכות! האם זאת סוכות המוזכרת תכופות במסורות המרתקות שלנו, החל מ”תקופת האבות” (בראשית לג 17) בואך “יציאת מצרים”, המהווה אבן-יסוד מיתולוגית בדברי-ימי עמנו? האם יתכן כי אתוס “ישיבה בסוכות” התגלגל במהלך הדורות מ”ישיבה ב[עיר ששמה]סוכות” אל מעבר למגורים ארעיים בלב השדות (וכיום גם אל מרפסות סגורות ותלויות…)? האם הדיווח הקצרצר על יעקב אבינו שנזכר לעיל (“ויעקב נסע סוכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות, על-כן קרא שם המקום סוכות”) מצביע על אפשרות של האצלת שם של חפץ על שמו של אתר – ולחילופין, כפי שחל על מקרה ת’כת’ – סוכות ?

     ולסיום: חשיבותו של חג הסוכות עלתה עם המעבר של ראשית השנה מחודש ניסן (“החודש הראשון”) אל חודש תשרי (“החודש השביעי”), שניהם חודשי-שוויון שבהם חלים המעברים בין החורף והקיץ ובימי המעברים – שעות היום ושעות הלילה משתווים. על חשיבותם של ימי השוויון כבר לאוכלוסיות פרה-היסטוריות אנו למדים מלוחותיהם הקדומים (למשל בסטונהנג’ במערב אנגליה ובעוד מקומות), ולתופעה זאת קיים, כנראה, הסבר כלכלי: יום השוויון האביבי קשור לשיא ההמלטות של הצאן בחברה פסטורלית ויום השוויון הסתווי קשור לשיא פירות סוף הקיץ בחברה החקלאית. מכאן, שעליית חג הסוכות (שהוא תמונת-ראי של חג הפסח, בדיוק במרחק  חצי שנה ממנו, זהה במבנהו ושניהם חלים באמצע החודש, כשהירח במלואו) – אולי מציינת את מעבר העברים מנדידה בעקבי הצאן בשולי הארץ הנושבת – אל ההתנחלות ב”ארץ זבת חלב ודבש”, למחייה על תנובת השדה והמטע הדורשת את החלפת לוח השנה בהתאם.

דן גזית, סוכות תשפ”ב.