(ברכה שהוקראה בכנס לציון 70 שנה לחברת מקורות, על גדת נחל בשור, 5.9.07 )
נכבדַי – מים. מים היא מִלַּת המפתח בתולדות חבל הבשור שלנו, הצחיח למחצה. וכשיורדים מים משמים בעונת הגשמים – אזורנו היה, מאז ומקדם, גן-עדן לרועי-צאן. אבל מלבד המרעה, צאן צריך גם לשתות יום-יום, וגם הרועים, ומכאן מתחיל העניין. הנביעות העונתיות באפיק הנחל פתרו חלק מהבעיה, אך מאז שאנשים החלו להקים ישובי-קבע בחבל הבשור, לפני כ- 7000 שנה, הם נאלצו לפתח מקורות-מים בלתי-תלויים במשקעי החורף. כל אוכלוסיה והמקורות שלה, כל תקופה והטכנולוגיות שהמציאה או אימצה.
המקורות המלאכותיים הראשונים היו הבארות הרדודות (גֵבים) שנכרו באפיק הנחל וחודשו מידי-שנה לאחר תום עונת הזרימות. הצרכנים התבוננו במקורן של הנביעות מתוך שכבות חלוקי-הנחל, למדו, ובעצם יצרו נביעות מלאכותיות. קל-מהרה חרגו מתחומי האפיק וכרו את הבארות האמיתיות על הגדות, דיפנו אותן בחלוקי-נחל גדולים, נטעו בסמוך דקלים כדי להכריז: פה יש מים! – והלכו לסתום את בארות השכנים כדי להעלות את מחיר המים שלהם-עצמם: א’- ב’ בכלכלה. ספר בראשית, פרק כ”ו.
למעשה יכולתי עכשיו לסכם: וכך היה בחבל הבשור במשך 7000 שנה עד שהגיעה מקורות לנגב, לברך אתכם ולרדת. אבל – וכאן טמון הקסם – מתוך ערפילי ההיסטוריה של אזורנו צצים בתקופות שונות מפעלי-מים ופעילויות הקשורות למים עוד לפני צינור המים לנגב משנת 1947.
לפני כ-5200 שנה חדרה לחבל הבשור בפעם הראשונה, מתוך פעמים אחדות במהלך ההיסטוריה, האדמיניסטרציה של שכנתנו מדרום-מערב – מצרים ותפסה לצרכיה את מקור המים היציב ביותר באפיק הנחל – נביעות עין בשור, כיום בפארק אשכול; שם ציידו את השיירות לפני חציית מדבר סיני בדרך לעמק הנילוס. הבאר המתוארכת הקדומה ביותר בחבל הבשור נחפרה בתל הרור באמצע האלף השני לפני הספירה וכך, כנראה, היה גם בתל גמה.
בתקופה הביזנטית, לפני כ-1500 שנה, זכה חבל הבשור להתיישבות הצפופה ביותר בארץ. רבבות בני-אדם חיו כאן ברמת חיים גבוהה והתפרנסו על גידול שעורה לשיכר ליצוא, ליווי שיירות, הספקת מזון ושרותים לצליינים, טיפוח מטעים, סוסים ומוצרי-עדר וייצור יין ושמן בקנה מידה ענק. במקביל התפתחו, כמובן, מפעלי המים לסוגיהם: החל באיסוף קפדני של מי-נגר עילי בעונות הגשמים, עבור דרך אמות-מים בנויות למרחקים וכריית בארות ודיפונן וכלה במפעלי-מים מופלאים לתפיסת מי זרימות שטפוניות באפיק הנחל – הישג טכנולוגי יוצא-דופן שאפילו היום נדיר. זיהינו שני מפעלים כאלה: האחד ליד בסיס צאלים והשני חבוק בין שלושת המאגרים.
גיאוגרף מוסלמי בשם אלמוקדסי (“הירושלמי”) שהתגורר בדמשק, תאר את ארץ-ישראל ערב פלישת הצלבנים וסיפר על כברת הארץ הפוריה שבין רצועת-עזה ובאר שבע, ובה אלף בארות-מים. אפילו אם הגזים, נראה שלא היה רחוק מהמציאות.
שיא של פעילות הקשורה במים באזורנו חל במלחמה העולמית הראשונה: במשך כל האביב והקיץ של שנת 1917 חצה קו החזית בין התורכים והבריטים את חבל הבשור. למעלה משלושת-רבעי מליון פיות של לוחמים, תומכי לחימה, עובדי כפייה, סוסים, חמורים, פרדים, וגמלים – משני עברי המתרס – שוועו יום-יום למים. שני הצבאות כרו בארות חדשות ושיפצו בארות ובורות-מים עתיקים, חפרו בערוצים מעברים לשיירות גמלים נושאי-מים והובילו ברכבות מים לכוחות. הבריטים הזרימו מים בצינורות מ”התעלה המתוקה” שלאורך תעלת-סואץ, דרך כל צפון-סיני לחזית בחבל הבשור וחילקו אותם בצנרת בקטרים שונים למוצבים העיקריים. בנביעות עין בשור הוקם, בין השאר, מערך מורכב שכלל סכר-בטון לרוחב האפיק, תפיסת נביעות במבני בטון והעלאתם למערכת שקתות ממתכת, עץ וברזנט ומשאבות מעל גֵבים שנכרו בשולי האפיק. מערכת הספקת המים היתה כה חשובה עד כי הקרבות בצפון הנגב תוכננו מראש בהתאם לזמינות המים בשטח ולעתים שוּנוּ תוך כדי הלחימה בגללהּ. חלק מהשרידים של מערכות המים באזור עדיין ניכר בשטח, אך הזמן פועל לרעתם.
בין השנים 1930 ו-1934 הפעילו ושפצו שלטונות המנדט הבריטי כ-50 בארות ברחבי צפון הנגב, ובחלקן התקינו אנטיליות ומשאבות דיזל וכן בריכות-אגירה ושקתות (וראו איור).
אך לא תמיד היו רק הצלחות: מפעל מים מעניין, שנכשל כתוצאה מהערכה שגויה של עוצמת הזרימות בנחל, הוקם בתחילת שנות ה-60 של המאה שחלפה: ארבעה מגלשי-בטון הוקמו באפיק הנחל למדידת כמויות המים מתוך כוונה לנצלם בעתיד. השטפון של חורף 1962 חיסל את המפעל הזה בצ’יק: שני מגלשים, ליד בסיס צאלים וצפונית לגשר התלוי נעקרו ממקומם ונמרחו לאורך הגדות; מגלש שלישי, ליד רעים, נקבר בסחף והרביעי – ראו זה פלא – נותר שלם, כי זרם המים עקף אותו משני עבריו, תוך יצירת אפיקים חדשים. אגב, השטפון ההוא הזרים לים בשלושה ימים כמות מים השווה לפּי 4 מתכולת כל מאגרי חבל הבשור גם יחד.
מים, לחיים!
דן גזית
נ”ב: הידעתם כי כבר שנים אחדות בברז שלנו זורמים מי-ים מותפלים מאשקלון?