בשנת 1951 היתה מצוקה-רבתי בארץ בעקבות פצעי מלחמת העצמאות וכתוצאה מקליטה חפוזה של מאות-אלפי עולים ופליטים (שהכפילה את מספר היהודים ה”וותיקים” בארץ). בין הפעולות שננקטו, הסוכנות היהודית ועליית הנוער אִרְגנו חבורות-נוער במעברות ושלחו אותם לקיבוצים. לגבולות הגיעה חברת הנוער “אשלים” שמנתה כ-20 נערות ונערים. הם התגוררו ב”צריף ההורים” (הצריף שמדרום לגן נרקיס; הוכרז כמיועד לשימור) והוצמדו להם שלושה חברי קיבוץ (מורה, מדריך חברתי ומטפלת). בעיקרון, הם עבדו חצי יום ולמדו חצי יום.
“אשלים” התגייסו לנח”ל בשנת 1954 ולאחר שחרורם התפזרו, איש לדרכו, אך כל השנים הם שומרים ביניהם על קשר. לפני כחמש שנים הם ערכו ביקור בגבולות וביקור נוסף (בארגונה המופלא של נאוה, בתו של שמואל) התרחש למחרת חג השבועות השנה, ב-5.6.14 ובו הייתי מעורב בהדרכתם בסיור ברחבי הקיבוץ ובביקור במצפה ובסביבה (דנגור, פתחת שלום ו”דרך השדות”). במכתב שהגיע מנאוה, היא כותבת בין היתר: “למדנו והשכלנו, גם המבוגרים וגם הצעירים יותר; בניתם קיבוץ לתפארת – בכוח הרצון, הנוף הצהוב הפך לירוק ואפילו ירוק יותר מבתל אביב”. מטבע הדברים, ההתרגשות היתה רבה, הסיפורים קלחו, – והנה אחד מהם כפי שֶׁסֻּפָּר בפי שמואל:
“ההורים שלי גרו במעברת אבּוּ כַּבִּיר, ליד צומת חולון. בחופשה הראשונה שלנו, צִיֵּד הקיבוץ את כל אחד מאיתנו במצרכים יקרי-ערך: קילו סוכר, קילו קמח, ארבע ביצים ותרנגולת חיה (ההורים שלנו אכלו בשר רק משחיטה כשרה). כמו-כן, כל אחד קיבל אישור בכתב מהקיבוץ על המצרכים, להציג בפני הפקחים של הממשלה שבדקו במחסומים נגד הברחות, כי היה צנע חמור בארץ וכל המצרכים העיקריים נמכרו תמורת נקודות-קיצוב.
“וכמצופה, ליד מקווה ישראל האוטובוס עצר במחסום ועלו הפקחים, הורידו את כל הנוסעים על מטענם והחלו לבדוק בכל החבילות והנה – תרנגולת אצלי, הפושע שמואל! אני מפשפש בכיסים – ולא מוצא את האישור מגבולות… הפקחים התחילו: אתה מבריח, אתה עצור, ניקח אותך למשטרה – והתחילה מהומת-אלוהים. כל הנוסעים התנפלו על הפקחים: תעזבו אותו, ילד מסכן, בא מקיבוץ, הורים במעברה – ולא עזר. והנה עצר מאחור האוטובוס הבא ובו נוסע דָוִד מ”אשלים”, גם-כן נסע לאבו כביר והגיע מגבולות עם תרנגולת – אבל הפעם עם אישור מהקיבוץ….
“בקיצור, בסוף נגמר בטוב איתי, אבל נגמר אחרת עם התרנגולת של דוד: בכניסה למעברה היה מין קיוסק-מכולת. בעל הבית מיד הבחין בתרנגולת, קרא לדוד ואמר: ילד, בטח אתה רעב, בוא תאכל כמה שתרצה… דוד לא התאפק – היה רעב מכל הדרך מגבולות – ואכל ואכל וכל הזמן הזה בעל הבית רק מסתכל על התרנגולת… בסוף דוד רצה ללכת אבל בעל הבית אמר לו: אכלת בעד ארבע לירות ועשרים! – שזה היה בימים ההם שווה-ערך לתשלום עבור יום-עבודה של פועל מקצועי. למי היה אז כסף בכלל? לא היתה לדוד ברירה והוא השאיר לו את התרנגולת…”.
דן גזית.
- המלה “תרנגולת” תמיד מזכירה לי את התקופה (עמוק במאה הקודמת…) שבה הייתי משובץ לצוות התורנים של “העמסת עופות” בלול. זהו שם-קוד נקי לעבודה הכי מסריחה – בכל מובן – שבצעתי בחיי. יש לזכור שאז הלולים אצלנו היו “לבשר” ולא “לביצים”, כלומר – קונים אפרוחים בקיבוץ רביבים, מאביסים אותם בלולים פתוחים (כלומר לא בתאי הטלה צפופים) ואחרי כשלושה חדשים משווקים אותם. וכאן מתחיל סיפור ההעמסה המגעיל למדי: כדי שהפטמים (שם מכובס לפרגיות שמנות) יגיעו למשחטה מוקדם בבוקר, עם פתיחתה. ההעמסה מתחילה בחצות. העבודה מתנהלת כמעט בחשיכה (כדי שהעופות לא יוברחו). ה”תופסים” (אלה אנחנו) מדשדשים בלשלשת, גוחנים, תופסים 2-3 פרגיות ברגליהן בכל יד (והן, מבוהלות, ישר מחרבנות עליך); אתה נגרר החוצה ושם ממתינה המשאית עם כלובי מתכת קטנים שלתוכן אתה משחיל את מה שלכדת -ומיד אתה חוזר לסיבוב נוסף – וחוזר-חלילה כשעתיים. ואז -ביי-ביי, להתראות עוד חודש בערך. אתה חוזר לחדרך מזוהם וריחני, מתפשט לגמרי בחוץ ונכנס למקלחת לשעה (לפחות).
זה מה שנקרא “חווית חמשת החושים”: ראייה (בלול בחושך), שמיעה (צריחה נוראית של העופות), מישוש (של לשלשת), ריח (כבר הבנתם) וטעם – (אם לא תקפיד על פה סגור).
הנ”ל (לא בגעגועים ללול).
🙂 🙂