(עצים קדושים במרחב שלנו)
העץ המפורסם ביותר במסורת של צפון הנגב הוא האשל שנטע אברהם אבינו בבאר שבע, אבל הוא אינו בודד במעמדו: ככלל, עצים בולטים בגודלם ובמִקּוּמָם הרשימו תמיד אנשים ברחבי העולם וקיימת נטייה לייחס להם תכונות טְרַנְסְצֶנְדֶנְטַלִיוֹת – ובקיצור, הם הופכים ל”עצים קדושים”; לעתים קרובות, עץ כזה יונק את קדושתו מאישיות קדושה הטמונה תחתיו או בקרבתו. עצים קדושים אסורים בהנאה (אכילת פירות, ענפים לבנין ולהסקה), הפוגע בהם נפגע והם מוּשׂא לתפילות ולנדרים. אין לאמונות ולדתות מונופול על עצים קדושים (כמו גם לקברים): הדת לעתים מתחלפת – אך הקדושה לעולם נשארת…
סקר שנערך בתקופת המנדט הבריטי, מנה בארץ ישראל 128 עצים קדושים מכל המינים; לפני כחצי-יובל שנים נבדקו, בין שכם לירושלים, 88 אתרים ובהם 1235 עצים כאלה; כלומר, יש גם חורשות קדושות ! חורשה כזאת היתה סביב קברו של הקדוש אבּוּ הוּרֵירָה, על פסגת תל הרור בגדת נחל גרר. במלחמה העולמית הראשונה כרתו התורכים את העצים לצרכי הסקת קטרים והבדווים, מעריצי הקדוש, טענו שזאת סיבת מפלתם במלחמה (עובדה !…).
גם בחבל הבשור התחתי שלנו, על אף צחיחותו, היו עצים בודדים שנתקדשו על-ידי האוכלוסיה הנוודית למחצה שהתגוררה כאן בעבר. עד-כה הצלחתי לאתר שניים (וחצי) עצים כאלה. האזכור הראשון של עץ קדוש מופיע בַּמפות (המאד לא-מדוייקות) של האזור מסוף המאה ה-19 ומראשית ה-20: זהו שַׁגַ’רַת אֻם זֵיפִר (“עצהּ של בעלת הציפורן”), אשל עב-גזע (שנגדע בעבר והתחדש) המצוי בראש חולית גבוהה בבסיס צאלים; ראיתיו לראשונה, במצב תקין אך מאוּיָם, בשנת 2001, בעת שעסקתי בסקר חולות חלוצה (ובביקור חוזר ביולי 2007 עדיין שרד). אין לי פרטים על מעריצי הגברת, אך כנראה היו אלה משפחות ממטה העזאזמה (אל שוּשי, שָלוּף ואל ריגאל) שאָהֲלוּ אז בסביבה.
במדרון המזרחי של עין הבשור (לפני בניית השכונה החדשה) בלט שֵיזָף שכינויו היה סִדְרַת אל עַרֵבַּת – “השיזף (של אשת) העֲגָלָה”; במסורת של בדווֵי הגַ’בַּרַאת, תחתיו נטמנה “אשה צַדֶּקֶת” וכנראה גם בעלת רכב (…). (לפי גירסה אחרת – זהו ציון על קברו של שיח’ עריבאת). ומהו ה”חצי”? צפונית לצומת כיסופים, בנחלת עַרַבּ חַנַאגְ’רָה, התנוסס קבר-שֵיח’ מפורסם, סֻלימאן שמו וא(ל)נַּחְרוּר (“המְמַלְמֵל”) כינויו; סמוך לו מִתַּמֵּר אשל עבות, כְּפול-גזע; לפי הופעתו ומעמדו, מתקבל על הדעת שקדושה כלשהי נחה גם עליו. הקבר נערץ על משפחות אחדות ממטה התראבין, בקרבתו שָכַן בית-ספר (“זֻרַיְעִי”), הקרקע סביבו נחשבה “וַּקְף” (הֶקְדֵּש) וחלקהּ שימש לקבורה. באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 שולב האשל בנטיעות קק”ל (תוך הריסת הבנין). הבאר הסמוכה (בִּיר א-נחרור) מוזכרת בתאורי הקרבות באיזור במלחמה העולמית הראשונה.
קיימת ידיעה חלקית על עץ קדוש (שִׁטָּה?) שהיה במרחב בין אורים לחצרים, אך אין לי עליו פרטים נוספים.
דן גזית
פורסם לראשונה ב: “ככה זה, גיליון-27”
שלום… ישר כוח
אך יש טעות באשר ללעריבת … הם בצפון ולא העין הבשור… ליד נחל שקמה