מוּלְכְּ (תורכ’: mu`lk =נכסי דלא-ניידי). קרקעות המוחזקות בזכות בעלים מוכחת, לרבות זכות מכירה, הענקה במתנה והעברה בירושה לפי צוואה, והן קניין פרטי מוחלט (רובן בתחום ערי החומה העתיקות כגון ירושלים, יפו וכו’). אדמת “מולכ” חייבת במס-קרקע בלבד. בתקופת המנדט הוגבלה זכות ההנחלה לפי צוואה לשליש מהשטח, בעוד השאר חייב להיות מונחל לפי החוק השרעי.
מִירִי (ער’: מ-אֶמירי=של האמיר=ממלכתי; בעגה של צפון סעודיה: מס, מענק). קרקעות-מדינה שהבעלות עליהן בפועל היא של מעבד בר-רשות הנהנה מהיבול (“תַצַרֻּף” [ער’: צַרַּף= שִׁוֵּק] – זכות השימוש ואכילת הפירות). אדמת “מירי” אינה נמכרת אלא ניתנת להעברה על-ידי רישום ב”ספר הקרקעות”. ניתן להוריש קרקע “מירי” רק לפי חוקי השריעה. אדמת “מירי” חייבת במס-מעשר. אם אדמת מירי לא מעובדת שלוש שנים ברציפות ללא סיבה מספקת, עוברת הקרקע לרשות המדינה. רוב קרקעות המירי בכפרים מוחזקים בצורת “מֻשַאע”.
לאחר שלוש (נוסח אחר: עשר) שנות עיבוד ותשלום מס-מעשר (“עֻשְׁר”) וללא מערערים על זכותו – הופך המעבד ל”בעל חזקה” (ער’: “אִחְתִלַאל”, מ-חַל=הֶסְדֵּר). לאחר עוד עשר שנים כנ”ל רשאי המעבד לקבל על החלקה “קוּשאן” (תורכ’: koc`an=קוֹצ’אן=שובר המחאה) מהמדינה ואז זכויותיו עוברות ליורשיו. אדמת “מירי” שֶׁכָּרוּ בהּ באר, בנו עליהּ בנין או שנטעוּהַּ ולא גבו ממנהּ מס-מעשר חמישים שנה ברציפות וללא ערעור – הופכת ל”מולכ”.
וַקְףְ, מוַּאקַפָה: (ער’: עומד, קיים). אדמת הֶקְדֵש. קרקעות “מירי” שפירותיהן הוקדשו למטרות דת וצדקה, שנבנו עליהן מוסדות-דת ושהכנסותיהן הוקדשו למוסדות-דת. המעבדים קרקעות “וקף” משלמים מס-חמישית (“חֻמְסְ”) מהיבול. הנכס מובטח לצמיתות מעסקות מקרקעין. וקף מֻסְתַתְ’נָא – וקף של עדות דתיות לא-מוסלמיות.
גִ’יפְטְלִיק (תורכ’:c`iftlik =צ’יפטליק=[מ-צ’יפט=זוג] “חלקה שלצורך עיבודהּ במשך שנה דרוש צמד שוורים”): קרקע הרשומה על-שמו של הסֻלטאן והמעבדים אותה משלמים מס-חמישית. (רוב קרקעות הג’יפטליק בארץ, מעל 832 אלף דונם, נרכשו על-ידי הסלטאן עַבְּדֻלְחַמִיד II[1908-1876] בכספו הפרטי). אחרי שנת 1908 – אדמת-מדינה (ער’: “אל-אַמְלַאכּ אַל-אַמִירִיָה”, “ארַאד’י אל-חֻכּוּמָה”).
מֻשַאע (ער’: משותף). אדמת “מירי” שזכות עיבודהּ וזכות השימוש בפירותיהּ שייכות לכל הכפר במשותף ונחלקת על-פי הגרלה מחדש בכל מחזור-זרעים לבתי-אב, למשפחות וליחידים. המסים משולמים על-ידי הכפר במשותף. לקראת סוף התקופה – כל שותף היה בעל מוחלט על חלקו והיה רשאי למכור אותו ללא הסכמת יתר השותפים (מעמד “משאע” לא קיים בקרקעות הנגב).
מַפְרוּז (ער’: מחולק). אדמת “מירי” שנתחלקה בין בעלי הזכויות וגבולותיהּ נקבעו ואין לבעלים אחרים שותפות בה (נחלות פרטיות).
מַחְלוּל (ער’: ריק, פנוי). אדמת “מולכ” שבעליה הפקירוהּ או מתו ללא יורשים, או אדמת “מירי” שבעל הזכות להּ לא שילם למדינה סכום חוקי המהווה תנאי מוקדם למסירת האדמה לרשותו, או אדמת “מירי” שלא עיבדוהּ שלוש שנים רצופות (“מירי-מחלול”): הרשות בידי המדינה להפקיעהּ.
מַתְרוּכֵּה (ער’: עזובה). אדמה שלא חולקה אלא נעזבה לשימוש הציבור (כגון בתי-עלמין, דרכים) או אדמה השייכת לכפר או לכפרים אחדים במשותף (כגון גורן, שוק, כר-מרעה, ערוץ-נחל). אדמה זאת פטורה ממס ואינה ניתנת למכירה, להורשה או למסירה; כל אחד רשאי להשתמש בהּ בתנאי שלא יפגע בנוחות השימוש של אחרים.
מַוַּאת (ער’: [אדמות] מתות; גם “מֻבַּאח”=מוּתר). קרקעות שאינן בחזקת איש ושלא הוקצו לשימוש הציבור. אדמת-הפקר המצויה מחוץ לישוב “עד שקולו של אדם העומד בקצה הישוב אינו מגיע לאוזנו של העומד בשטח ההפקר” (בתקופת המנדט: מיל וחצי=בערך 2400 מ’). ניתן להסב אדמות “מואת” ל”מולכ” על-ידי עיבוד רצוף ותשלום מס.
בשנת 1969 ביטל החוק הישראלי את מעמד ה”מואת” בנגב והפכו ל”קרקעות-מדינה”, אלא אם-כן יוכל התובע להוכיח אחרת.
חִ’רַאגִ’יֶה (ער’: חריגה, חיצונית). אדמה שהוחזקה בזכות בעלות על-ידי לא-מוסלמים, לאחר ששולם מס גולגולת (“חִ’רַאג'”).
חִיַאזָה (ער’: הַחְזָקָה). מעמד-קרקע שהוא פחות מקניין מלא אך הרבה יותר מחֲזָקָה.
* * * *
מונחי-קרקע נוספים:
וֶרְקו (תורכ’:vergi =מס, משורש וֶרְמֶק=לתת). מס שנתי על נכסי דלא-ניידי. גובה המס משתנה
לפי סוג הקרקע (0.4% ל”מירי”, 1% ל”מולכ”).
טַאבּוּ (תורכ’: tapu=שטר קניין). “ספר אחוזה” ממשלתי שבו רשומים עסקי הקרקעות; זכות
עיבוד הקרקע ושימוש בפריהּ.
סֶנֶדְ (תורכ’: senet=מסמך המאשר עסקה). חוזה למכירת קרקע במזומן בתשלומים המאושר
בחתימות כל השכנים הגובלים ובחתימת השֵיח’, בעיקר אצל הבדוים בנגב.
רַסְם (ער’: אגרה). מס על העברת בעלות של קרקע (3% מסכום הרכישה).
חֻמְס (ער’: חמישית). מס-חמישית מהיבול.
עֻשְׁר (ער’: עשירית). מס-עשירית מהיבול. החל משנת 1922 – המס נלקח מהמקנה (“תחציל דאר”).
אִלְתִּזַאם (ער’: התחייבות). חכירת גביית המסים בידי גורמים פרטיים; שיטה שפעלה עד 1918. (מֻלְתַאזֶם=גובֶה מס הגולגולת השנתי).
דִירָה (תורכ’: diri= [אזור] מחייה; אולי מונח ערבי). איזור מקורות המים, הנדידה והמרעה המשותף של שבט בדוי.
מֻרַאבַּעָה (ער’: מחולק לארבע). שיטת החכרת קרקע כאשר בעליהּ מספק את הזרעים ואת בהמות
העבודה והמעבד מקבל רבע מהיבול.
חֻגָּ’ה (ער’: טענה). תעודת בעלות מטעם בית הדין השרעי.
מֻזַארַעָה (ער’: חכירה, מ-“זִרַאעָה”=חקלאות). אריסות, החכרת-קרקע תמורת חלק מן היבול.
רַקַבָּה (ער’: עורף). זכות-בעלות תיאורטית על קרקע (שבדרך-כלל לא ממומשת).
רַהְן (ער’: משכון, ערבון). קרקע משועבדת (בדרך-כלל תמורת זרעים וציוד לקראת העונה).
בִּדַאיָה (ער’: ראשונוּת). זכות הוֶטו לשינויים בבעלות על קרקע בטיעון המסתמך על דרגת קרבה משפחתית (נהוג בין בדווי הנגב).
צַ’מָּן (קרי – דמאן. ער’: “כל מה שנכלל בו”). מכירת היבול בשטח, כולל איסופו והוצאתו.
פדאן (ער’: פַדַּאן=עוֹל של שוורים). חלקה שניתן לעבדהּ במשך שנה בצמד שוורים (שטחהּ לפי אופי הקרקע, בין 24 ל-300 דונם; ברוב הארץ 120-150 דונם).
קִרְטְ (ער’: קַרַטַ=לקצץ). החלק ה-24 של פדאן.
שֻׁפְעָה (ער’: זכות-קדימה). זכות עדיפות ברכישת-קרקע (“בר-מיצר”).
שֻׁיוּעְ (ער’: שיתוף). בעלות משותפת של מספר בעלים על קרקע.
חַרַּאת’ (ער’: חרת’=חרש). אריס חקלאי המקבל מבעל הקרקע חלק מהיבול תמורת עבודתו.
פִרְמַאן (תורכ’: ferman). צו קיסרי, בדרך-כלל בענייני קרקעות = אִרַאדָה מַלַכִּיֶּה(ער’).
דונם תורכי (ער’: דוּנְם, דוּלְם; תורכ’: do’nu’m). 919 מטרים רבועים. בראשית המנדט – 1 דונם = 900 מ”ר = 1000 אמות מרובעות = 11\1 הקטר; [1 אמה (דְ’רַע-“זרוע”) = 75 ס”מ]. בעיר, הקרקע נמדדת באמות מרובעות.
חַבְּלְ (ער’: חבל): מידת שטח, כ-50 דונם.
דריבאת חִבַּאל – מס חבלים = מסים על הקרקע.
אַוַּאל פאיי (ער’+תורכ’: ערך ראשון). אדמת-מזרע מאיכות נמוכה לצורך מיסוי.
תאני פאיי (ער’+תורכ’: ערך שני). אדמת-מזרע מאיכות בינונית לצורך מיסוי.
תלת פאיי (ער’+תורכ’: ערך שלישי). אדמת-עידית לצרכי מיסוי.
אדמת-מרעה הראויה לעיבוד חלקי חויבה במס כעשירית מתלת פאיי.
אדמת-מרעה שלא עובדה כלל, לא חויבה במס.
פִּיק (צרפתית: pic). 1/100 (=10 מ”ר) של דונם מטרי.
דְ’ראע (ער’: זרוע) = אמה. 75 ס”מ או 26.38 אינץ’. דונם = 1600 אמות ריבועיות.
אָר (צרפתית: are). 100 מ”ר או 119.6 יארדים רבועים.
[לפי “חוק המקרקעין” של מדינת ישראל, החל מיום 1.1.70 מבוטלת חקיקת המקרקעין העות’מאנית.]
(עוּבּד על-פי מקורות שונים על-ידי דן גזית, 2009)
דולר ל”הימנותא”[10].
ער’: מ-אֶמירי=של האמיר=ממלכתי; בעגה של צפון סעודיה: מס, מענק). קרקעות-מדינה שהבעלות עליהן בפועל היא של מעבד בר-רשות הנהנה מהיבול (“תַצַרֻּף” [ער’: צַרַּף= שִׁוֵּק] – זכות השימוש ואכילת הפירות). אדמת “מירי” אינה נמכרת אלא ניתנת להעברה על-ידי רישום ב”ספר הקרקעות”. ניתן להוריש קרקע “מירי” רק לפי חוקי השריעה. אדמת “מירי” חייבת במס-מעשר. אם אדמת מירי לא מעובדת שלוש שנים ברציפות ללא סיבה מספקת, עוברת הקרקע לרשות המדינה. רוב קרקעות המירי בכפרים מוחזקים בצורת “מֻשַאע”.
לאחר שלוש (נוסח אחר: עשר) שנות עיבוד ותשלום מס-מעשר (“עֻשְׁר”) וללא מערערים על זכותו – הופך המעבד ל”בעל חזקה” (ער’: “אִחְתִלַאל”, מ-חַל=הֶסְדֵּר). לאחר עוד עשר שנים כנ”ל רשאי המעבד לקבל על החלקה “קוּשאן” (תורכ’: koc`an=קוֹצ’אן=שובר המחאה) מהמדינה ואז זכויותיו עוברות ליורשיו. אדמת “מירי” שֶׁכָּרוּ בהּ באר, בנו עליהּ בנין או שנטעוּהַּ ולא גבו ממנהּ מס-מעשר חמישים שנה ברציפות וללא ערעור – הופכת ל”מולכ
מודה לך מאד על המאמר המקיף הזה. יסייע לי מאד בעבודתי כמתרגם מערבית ומאנגלית.