כאשר הצטרפתי לקבוץ גבולות בשלהי שנת 1957 והתחלתי להתעניין בעתיקות הסביבה, הראשון שחקרתי היה עמי ברנשטיין, רועה הבקר שלנו. בין שאר אוצרותיו, הוא הראה לי חרוזים זעירים בגוון שנהבי, שנוצרו מסיתות קליפות של ביצי יענה, קוטרם נע בין 3,5 ל-7 מילימטרים ונראה שהם חוררו במקדחי-צור. חרוזים כאלה נלקטו לעשרות באזורי החולות שמדרום לקבוץ ובהם נפגשתי שוב כעבור כ-40 שנה, בעת שהייתי בעיצומו של סקר מפת צאלים (129), אשר רוּבה משתרע דרומית לקבוץ צאלים ולבסיס צאלים.
אז גם התברר לי הקשר ההדוק שבין החרוזים האלה לאתרי החנייה הגדולים, בני התקופה הכלקוליתית (כ-3500 לפני הספירה, המוגדרת כ”תרבות באר שבע” ואולי אפילו מעט קדומים יותר), המצויים בדרום חבל הבשור התחתי; אתרים אלה במיוחד מכילים, בין השאר, גם שברי קליפות רבות של ביצי יענה. אז עלה בי הרעיון שאתרים אלה שבחולות הם שרידי-חניות של “קבוצות משימה”, שתפקידן הוא ללקט ביצים וקליפות עבור לא-מעט חבורות שמחוץ לאזורי החולות, שעסקו בייצור החרוזים המבוקשים ובהפצתם (*). לדעתי, החרוזים האלה היווּ תחליף זול – מעֵין “זיוף מוּתג” עתיק-יומין – לתכשיטי השנהב היקרים: קליפות ביצי יענה מקבלות, במהלך השנים, גוון שנהבי וגם הופכות קלות יותר לגילוף ולעיבוד בדומה לשנהב אשר בחַטֵּי פילים, סוסי-יאור ובכמה סוגי ליוְיָתנים ששימשו לכך בעבר.
כידוע, יענים היו נפוצים מאוד בדרום חבל הבשור התחתי לפחות עד מלחמת העולם הראשונה שאז כנראה ניצודו האחרונים שבהם, כתוצאה מהזמינוּת הקלה לרכוש בעלוּת על נשק-אש באזורי מלחמה.
לאור ממצאים נוספים באתרים כלקוליתיים, נראה לי שהתכשיט המבוקש והחביב היה אז ענק של חרוזים כאלה, כשבמרכזו נטיפה של אבן או צדף ולמהדרין – מין “מסרק” משולש או פס רוחבי זעיר , מגולף בדָּר (אֵם הפנינה).
במשך השנים התבררה לי – משיחות עם סוקרי-שטחים ומדוחות-חפירה – התפוצה הנרחבת של חרוזי קליפות הביצים (מחוץ לסביבה הקרובה), כגון בחולות אשדוד, בעמק הירדן, בעבר הירדן המזרחי ובדרום סוריה, ויתכן אף בצפון ובדרום אפריקה ואולי גם במסופוטמיה. לכך דרוש מחקר רב-היקף וייחודי.
בשנת 2018 הבאתי – בהמלצת פרופ’ א’ רונן וכמובן לאחר תיאום מוקדם – לאיריס גרומן-ירוסלבסקי, מהמעבדה לארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה, מִדְגם מייצג של חרוזים, שברי קליפות ביצים ומקדחי-צור שנלקטו באתרים ותואמים לנקבים בחרוזים. הרעיון העיקרי היה לבדוק את טכניקות הקידוח – ואכן כך נעשה, ובהתנדבות המעבדה; תודה! (**). מצורף כאן הפוסטר המרכז את התוצאות.
למעשה, בעזרת תקציב מתאים, ניתן בעתיד גם לברר את הפרמטרים הנוספים הבאים:
– להעריך את מספר החרוזים שניתן להפיק בממוצע מביצה אחת;
– ליצור גרף המתאר את התפלגות הקוטר של החרוזים וכן את קוטר הקידוחים;
– לוודא האם החרוזים נלקחו מחלק מסוים של קליפת הביצה, לפי קימור החרוז ועוביו;
– האם החרוזים גם שוּיפו והוחלקו לאחר שִבְרוּרם מהקליפה;
– האם הקדח בחרוז מוקפד להיות ממורכז;
– האם ניתן להבחין לפי קליפת הביצה בזן של היענים ואם כן – האם הייתה העדפה ליצירת חרוזים מביצי זן מסוים (ואם בכלל היו באזורנו זנים אחדים);
– ואחרון-חביב: האם אפשר להפיק מהקליפות דגימות של קרבון 14 כדי לדייק בתאריכן?
13.6.2020
דן גזית.
(*) על-פי הדיווח של א’ מקדונאלד בכרך השני של Beth Pelet (= סיכום החפירות של פ’ פיטרי בתל אל- פארעה הדרומי – “שרוחן”), נתגלתה תעשיית חרוזים כאלה גם באתר המכוּנה “M” השוכן בקרבת הגדה הימנית של נחל בשור, דרומית מהתל. בחפירה שנערכה באתר זה בשנת 1982, בניהול פרופ’ ר’ גופנא והמחבר, לא נמצאה עדות ישירה לתעשייה כזאת – אולי גם עקב שטח החפירה המצומצם לעומת גודל האתר.
(**) לאחר הבדיקות במעבדה, הועברו כל הפריטים לתצוגה מוגנת אל חוות “אל היען“, המצויה סמוך לפארק אשכול-הבשור והעוסקת בהדרכה ובהוראה בנושאים הקשורים ליענים (צילום מצורף).
צילום: צופיה ואן חרבנברוק
חרוזים, מקדחי-צור וקליפות ביצים בתצוגה ב”אל היען”
פוסטר המציג את המחקר על קידוח החרוזים.
צילומים: המעבדה לארכיאולוגיה של אוניברסיטת חיפה