“לַהַט הַחַמָּה הַמִּתְהַפֶּכֶת שָׁעַט
בַּמִּדְרוֹנוֹת עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת
נוֹשְׂאוֹת הַנְּבָלִים בַּסֻּלָּם הַמֻּצָּב כְּבַחֲלוֹם.
שְׁבִיל שׁוֹאֲבוֹת הַמַּיִם טֻוָּח צְלִיף וְתָח בְּמַטָּח אֶגְלֵי זֵעָה.
וְהַהֵד חָג, מְטַאטֵא בְצִלּוֹ נְשֹׁרֶת פּוֹעֶמֶת
שֶׁל אֶבְרוֹת מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים אֶל חֵיק
הַשְֹּסָעִים הָעַתִּיקִים שֶׁבֵּין הַבְּתָרִים.”
בדוּחַ משלחת החפירות של פיטרי בתל שרוחן (1929-1928, “ככה זה” 4) חסרה לחלוטין התיחסות למקורות המים הסמוכים לתל, הן באפיק נחל בשור (נביעות, גבים) והן במישורים שלרגליו (בארות). מאחר והחפירות בתל התבצעו לאחר שנתיים רצופות של בצורת קיצונית בצפון הנגב – יש להניח שהסיבה לאי-הזכרתם של אותם מקורות-מים היתה התייבשותם המוחלטת; כתוצאה מבצורת זו היגרו כל שבטי הבדוים מהסביבה צפונה – חלקם בעזרת הממשלה – עד כדי כך שפיטרי נאלץ לשכור עבור חפירותיו פועלים מרצועת-עזה !
בסקר ארכיאולוגי שערכתי בשנת 1979 בסביבת התל, התגלה שביל מוסדר להולכי-רגל שקצהו העליון מצוי בשולי המישור מול שער העיר וקצהו התחתון מגיע אל המדרגה התחתונה של נחל בשור, סמוך לגֵב נרחב ועמוק המחזיק מים כל השנה. השביל מתפתל קלות בשטח הבתרונות ואורכו הכולל כ-200 מ’. הפרש הגבהים בין שני קצותיו הוא 20 מ’ ושיפועו הנוח אחיד לכל אורכו.
כדי לשמור על רציפות השיפוע הנוח וכדי להמנע מפיתולים חדים, נחצב השביל בשש נקודות בתוך הביתרונות. רוחב המעברים שנוצרו מתאים למעבר אדם -0.6 מ’- והוא צר מדי למעבר חמור עמוס; אורכם של ה”מסדרונות” האלה נע בין 1.5 ל-2.5 מ’.
השביל חוצה בשתי נקודות ערוצים רדודים: בנקודות אלה נבנתה תמיכת גושי-אבן שסודרו בכעין מפתן. למפתנים האלה היה תפקוד כפול – לייצב את מִדְרך הרגל ולעצור את התפתחות הערוצים.
המשעול המתואר לעיל הוא בעל תכונות ייחודיות: 1. הוא היחיד שחיבר בעבר בין מרומי המישור ליד התל לתשתית אפיק הנחל. 2. הוא מתוכנן היטב כדי להתגבר בנוחות על הפרש הגובה שבין התל והאפיק. 3. הושקעה בו עבודה בחציבות ובתמיכות. 4. הוא יוצר חיבור אופטימלי בין שער העיר (היחיד שהתגלה עד כה) לבין מקור מים זמין, יציב וקרוב.
מכאן נראה שמותר להניח כי זהו “משעול המים” ששימש את תושבי תל שרוחן; האם נוכל לזהות גם את תקופת סלילתו?
ב- 6 ליולי 1983 שוחחתי עם הארכיאולוגית האנגליה הוותיקה אולגה טָפְנֶל בעת ביקורהּ בחפירות תל לכיש; הגב’ טאפנל היתה חברה במשלחת פיטרי בתל שרוחן, וזכרה היטב את השביל. לדבריהּ, השביל כבר היה קיים כאשר המשלחת הגיעה והוא שימש את חבריהּ בהיותו מקשר בין שני מחנות המשלחת – מאהל אופרטיבי בראשו של השביל מול שער העיר (ובסקר נמצאו שרידי המאהל) וריכוז של צריפים וסככות על גדת הנחל למטה [לאחר עזיבת המשלחת נבנתה שם בקתת-חומר – חִ’רבת מֻחמד א-ס’וּפי. קטע זה של גדת הנחל נסחף כליל בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20].
עדות זאת מבטלת אפשרות כי השביל נסלל בידי המִצרים כשהתבצרו בו בשלהי מלחמת העצמאות, בחודש נובמבר 1948; אך קודם לחפירות פיטרי, במהלך המלחמה העולמית הראשונה, שהו הבריטים בתל זמן ממושך וביצרוהו היטב ברשת צפופה של תעלות-קשר. האם אפשר לייחס את התקנת השביל לשנת 1917?
בשתי תמיכות האבן משולבים גושים כהים; הם זוהו כסיגי כבשן מהתקופה הרומית, שבהּ היתה פעילות רבה בתל ובסביבתו.
אי-לכך, נותרו בידינו שלוש אפשרויות לתיארוך השביל: א. ימיו כימי ההתיישבות בתל, והוא שופץ בתקופה הרומית ו/או במלחמה העולמית הראשונה; ב. השביל נסלל במקורו בתקופה הרומית כחלק מהפעילות בתל; ג. השביל נסלל על-ידי הבריטים ב-1917 במסגרת שיקומם של כל מקורות המים הזמינים לאורך ואדי שלאלה=נחל בשור.
נראה כי מקור המים של תל שרוחן היה בגֵב (שהוכיח את יציבותו בתצפיות לאורך עשרות שנים) המצוי באפיק הנחל קרוב למפלס מי-התהום. יש להניח שהשביל הוא עתיק (אפשרות א’): על מדרונות תילי ארץ-ישראל נסללו משעולי-מים כאשר התושבים נאלצו להגיע, על פני השטח, למקור-מים המצוי מחוץ לחומת הישוב; בעיקר מפורסמים משעולי-המים המקוּרים והמוגנים בתל מגידו ובתל א-סעידיה (שבבקעת הירדן). לפנינו דוגמה למשעול-מים פרוז (לא ממוגן) שנשתמר לדורות עקב בנייתו החכמה: שיפועיו המדוייקים ובלימת התפתחות הערוצים על-ידי מפתני-האבן, הצליחו לשרוד את מפגעי האירוזיה (אך,לצערנו, לא את מפגעי האדם).
דן גזית
זהו תקציר של מאמר שנכתב עבור הפרסום של החפירות החדשות (2002-1999) בתל, בנהולו של גונאר להמן. בגילוי השביל השתתף רוברט (בוב) לוין ובשיחה עם אולגה טפנל השתתף יוסף (ג’ו) יחזקאל. מאז גילויו, הושחת השביל על-ידי טרקטורונים ואופנועים.
פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-59”
