כפריר (כפר קטן), באר ודקל

(סיפור הצלת באר-אנטיליה מהרס – סיכום ביניים)

על גדתו השמאלית של נחל בשור, דרומית לקיבוץ רעים, שכן בעבר כפר קטן בשם אַבּוּ בַֹּקָרָה (“בעל הפרה”) או אבו בַּכְּרָה  (“בעל הבִּכְרָה”, נקבת הגמל); את שמו המדוייק איני יודע, כי הוא מופיע בכתובים רק באירועים הקשורים למלחמה העולמית הראשונה – ורק בתעתיק אנגלי. מתי נוסד לא ברור לי, אך הארכיאולוג דוד אלון ז”ל הודיע בעבר כי מצא באחד ממבני הכפר חֲרוֹטֶת בערבית על אבן גדולה בזו הלשון: “מחמד סלמאן אל תראבין  1.2.1163 “, כלומר – אולי לראשונה עדות לנוכחות בדווים אוריינים ממטה הת’ראבין כבר בשנת 1750. הכפר כלל כ-10 מבני-אבן מגושי-כורכר וחלוקי-נחל מעורבים בלבני-בוץ במרווחים גדולים בין המבנים; תכנית רוב המבנים זהה למדי- שני חדרים צמודים, פתחיהם פונים למזרח וחצר בחזיתם: העתקה באבן של תכנית אוהל בדווי, שאולי מעידה מי היו תושבי הכפר.

לכפר – שתי בארות בשני קצותיו (אולי עקב התפרסותו על שטח נרחב), שתיהן על גדת נחל בשור: הבאר שמדרומו נפגעה קשות וכיום נותרו ממנה רק שרידי בריכת האגירה הבנוייה אבן ובטון ומטוייחת היטב; בעצם, סיפורנו עוסק בבאר הצפונית ובפעילות סביבהּ. בשנים האחרונות עלתה מחדש ההתעניינות בבאר זו כתוצאה מהתערבות שני גופים (רשות הטבע והגנים ואוגדת עזה) שנרתמו לשקם את מבני-העל של הבאר – קמרון השאיבה ובריכת האגירה – שהחלו להיסדק ולהתערער עד כדי סכנת התמוטטות (מוביל המים, העשוי בטון, כבר התפרק בעבר). גם אחד מצמד הדקלים הענקיים כבר קרס (וכפי שכתבתי כבר בעבר – דקלים ליד בארות שימשו כ”סמל מסחרי” למקור-מים המזמין עוברי-אורח באזורים צחיחים; בזכותם, ילדי קיבוץ רעים כינו את האתר “עיר התמרים”…).

הבאר הזאת היא אחת מעשרות בארות ששופצו, בתכנית רעיונית אחידה, בסביבת שנת ה-30 במאה הקודמת לרווחת הבדווים בצפון הנגב (וראו, לדוגמה, את באר רבובה!) ולטובת המשפץ (השלטון המנדטורי הבריטי) כדי להקל עליו במעקב אחרי תזוזותיהם של הנוודים; בחלק נכבד מן הבארות נותרו חרוטות על הטיח הלח הכוללות, לעיתים, פסוקים מהקוראן ובעיקר – וזה חשוב – שם הקבלן ותאריך ביצוע מבנה העל. על דופן בריכת האגירה של הבאר שלנו נותרה חרוטת (במצב מעורער למדי) ובה כתוב בערבית (במקורב): “מחמד אבו עמרה אל מעני {ממען בעבר הירדן?} בנה את הבאר הזאת בתאריך { – וכאן בא התאריך האסלאמי ואחריו הכללי} 20/11/1927”.

מאחר וחיילי אוגדת עזה נוהגים לרוץ במסגרת הרענון שלהם מהמחנה לעבר המצפור שמעל מאגר נירים – עלה הרעיון לפתוח מסלול חינוכי מסודר, משולט ומוסבר בין המאגר לתל גמה. כאן עבר התיק לרשות הטבע והגנים, בשיתופִי נוסחו שלטים לאורך המסלול ובשנת 2014 הופק צמד חוברות (אחת לרצים ואחת למדריך) עם הסברי-רקע לעוברים בשביל.

והנה אנו מתחברים לסיפורה של הבאר: שלושה שבילים משתרגים סמוך לבאר – שביל אוגדת עזה שהוזכר לעיל, שביל “סינגל” ותיק לרוכבי אופניים המקביל לו והמשך “דרך הבשור” המחברת את “יער המילואים” עם תל גמה שנפרצה ונסללה על-ידי קק”ל לאחרונה. למעשה – ביקור בבאר הינו אחד משיאי הדרך –  ולכן חובה היא לייצב אותה ולהבטיחה מפני התפרקות פתאומית, חס וחלילה; לאחרונה הושגו לכך תקציבים מתאימים מ”קרן דוכיפת”, המשותפת למשרד הביטחון ולרשות הטבע והגנים, והעבודות יצאו לדרך. קודם לכל עמלים על חיזוק המבנים – בעיקר ייצוב בסיס הקימרון, החלפת אבני-בנייה מעורערות ומתיחת-קירות לסגירת סדקי-אורך. לאחר מכן, יעבדו על חיזוק ושיפוץ בריכת האגירה (שבה נאספים מי הבאר באיטיות, עקב ההספקה הצנועה של מערכת האנטיליה המעלה את המים). בשלבים המתקדמים של העבודות תותקן דרך-גישה (וחניון צנוע) מ”דרך הבשור” אל הבאר, תשוחזר אמת המים שבין הבאר לבריכה, יינטע דקל גבוה במקום זה שקרס, יתכן שהאנטיליה תשוחזר ואולי גם תתבצע חפירה ארכיאולוגית קצרה לבירור אופי שרידי הבנייה המבצבצים מהקרקע שבין הבאר לבריכת האגירה. נצטרך גם לבדוק אפשרות לשימור הכתובת ולמציאת דרך נאותה להצגתה לציבור המטיילים.

כל הכבוד והיקר לחיילי וחיילות אוגדת עזה שמשקיעים מכוחם ומזמנם היקר בעזרה לפרוייקט: תבורכנה ידיכם!

דן גזית

“ככה-זה, גיליון 148”