כנסיית סטפנוס הקדוש בחורבת באר-שמע

(סיכום כללי ראשוני)

דן גזית וישעיהו  לנדר

בחודשים נובמבר 1989 ואוגוסט 1990 נערכו חפירות בחורבת באר-שמע שממזרח לכביש צאלים -אורים (נ”צ 1070/0737). החפירה בוצעה בעקבות חשיפתם של שרידי בניה על שטח של כ – 1.5 דונם במהלך הכשרת קרקע לצורכי חקלאות במזרחה של חורבת באר-שמע.

חורבת באר-שמע (חירבת אל פַאר) נמצאת בלב מישור חבל הבשור, כ – 4 ק”מ ממזרח לנחל בשור  וכ – 22 ק”מ ממערב לבאר שבע, בסמוך לצומת הדרכים העתיקות חלוצה – עזה ובאר שבע – רפיח ובמרחק מהלך יום אחד מכל אחד ממקומות אלה. האתר משתרע על שטח של   כ – 500 דונם ועל פני השטח ניתן היה להבחין בשרידי קירות, בורות מים, בארות ומבנים מונומנטליים. ממצא הקרמיקה והמטבעות שנמצאו על ידי סוקרים שונים מצביע על תיארוכו לתקופה הרומית המאוחרת והביזנטית.

בצפון האתר מתנשא פודיום מלאכותי ריבועי שמידותיו כ – 70X70 מ’, גובהו כ – 2 מ’ מעל פני המישור, בפינותיו שרידי מגדלים  וסביבו חפיר עמוק. פודיום זה התגלה לראשונה על ידי א’ מוסיל (63 : 1907 , Musil ) אשר אף עמד על חשיבותו הצבאית. בין השנים 1930 ו – 1932 ביקר באתר הארכיאולוג י’ עורי (203 : 1976 , Geographical List) וציין שבקרבת האתר עוברת דרך חשובה אותה כינה בדוח בשם “דרב אל חאג'”. במקביל לביקורי עורי התפרסמה הצעתו של א’ אלט (38 : 1938 , 84 – 82: 1931 , 110 – 115 : 1929 , Alt ) לזהות את הפודיום כשרידיה של מצודה  והביאה אותו לזהות את האתר עם Birsama , אוBirosama  , המוזכרת ב – 22, 73 Notitia Dignitatum, מקור המתוארך סביב שנת 400 לספירה (צפריר, תשמ”ד : 45),  כמצודה על “לימס פלסטינה” ובה פרשים ת’מודים ואיליריים. חיל המצב של בירסמה מוזכר שנית בימי תאודוסיוס הב’, בראשית המאה החמישית לספירה (קודקס תיאודוסיאנוס 7, 4, 30). כשם עברי מקורי הציע אלט את השם “באר שמע” וזאת, בעקבות שמו של היישוב השמעוני המקראי “שמע” (יהושע, ט”ו : 26). זיהוי זה התקבל גם על ידי מ’ אבי יונה (אבי יונה, תשכ”ג : 168) ועל ידי רוב חוקרי הגיאוגרפיה ההיסטורית של הנגב וכך נקרא האתר עד היום. ממקורות התקופה הביזנטית ניתן להסיק שבירסמה  הייתה המרכז הצבאי של סלטוס גרריטיקוס – אחת מאחוזות הקיסר בנגב המערבי (Avi -Yonah 1979 : 123 – 125). גם מ’ גיחון (גיחון תשל”ה : 153)  זיהה את הפודיום עם אחד ממוצבי קו הלימס פלסטינה. במסגרת העבודה על מפת “אורים” נסקר האתר על ידי ד’ גזית (גזית, תשנ”ו : 65, אתר מס’ 160).

חשיבותו של האתר נובעת גם, כפי שכבר הוזכר, מהיותו יושב על צומת דרכים חשוב: על “דרך הלימס” (באר שבע – רפיח) ועל “דרך הבשמים” (חלוצה – עזה). תוואים אלה, אשר צוינו במפות הדרכים הרומיות, המשיכו כנראה לשמש גם בתקופה הביזנטית (גיחון, תשל”ה : 150 – 151, כהן, תשנ”א : 59, 70). תיעוד מצויר לתפקיד החשוב אותו מילאו השיירות בחיי האתר ניתן לראות בפסיפס אולם התווך של הכנסיה (ראו להלן).

בתקופה הביזנטית, הייתה זו תנועת הצליינים הנוצריים שנעה על דרכי השיירות. לדעתו של פ’ מאירסון (מאירסון, תשמ”ח :33), הכוח המניע להתפתחותן של ערי הנגב הביזנטיות נעוץ במערכת הצליינות הנוצרית, שהשתמשה במסלול מאד מוגדר ממרכז הארץ אל סיני, אשר סעיף שלו הייתה הדרך עזה – חלוצה. האתר שופע בארות-מים רדודות; מדרום לו התגלו בסקר קברים אחדים.

החפירה

החפירה נערכה בחלק ממתחם שמידותיו כ 40X40 מ’ הנמצא בשוליה המזרחיים של ח’ באר-שמע. במהלך החפירה נחשף שטח של כ 26X19 מ’ בפינתו הדרום-מזרחית של המתחם.

השטח שנחשף כולל בתוכו כנסיה בעלת תכנית בזיליקה ושורת חדרים הנסמכת לקירה הדרומי, הכוללת בפטיסטריום ושני חדרים נוספים שייעודם לא ברור.

קירות הכנסיה והחדרים הסמוכים עשויים אבן ונבנו בצורה אחידה. עוביים כ – 80-70 ס”מ והשתמרותם המרבית מגיעה לגובה של שני נדבכים (כ – 60 ס”מ). במספר מקומות נשדדו אבני הקירות עד למפלס הרצפות ואף מתחתיו.

הקירות נבנו על גבי מסד של אבני גוויל שעומקו כ – 60-70 ס”מ, מעליו נדבך אחד או שניים של אבני סלע-חוף (Beach rock ) מסותתות שבדרך כלל לא בלטו מעל למפלס הרצפות; עליהן הונחו שאר נדבכי הקיר אשר נבנו ברובם מאבני קירטון שסותתו בפן  החיצוני בלבד ולעיתים גם באבני גוויל. נראה, שאבני סלע-החוף הונחו בנדבכים התחתונים עקב היותן קשות ומוצקות והן שמשו מסד לאבני הקירטון הרכות והקלות יותר אשר היו גם נוחות יותר לעיבוד. תמונה דומה עולה גם מהמפולות בכנסיה גופא ובחדרים הסמוכים בהן לא נמצאו אבני סלע-חוף, אשר שמשו בעיקר במסד, אלא אבני  בניה קירטוניות בלבד.

כל הקירות טויחו בשכבת טיח-בוץ שעובייה כ – 2-3 ס”מ בה שולבה כמות גדולה של שברי חרסים, בעיקר של קנקנים, תופעה המוכרת  בבניה הביזאנטית במקומות רבים. על גבי שכבת טיח הבוץ הונחה שכבה דקה (0.5 ס”מ) של טיח לבן. מציאת שברי טיח שעליהם שרידי צבע אדום מעידה שהקירות בחלקם, בעיקר באולם הכנסיה, היו מעוטרים בצבע זה. שרידי הטיח שנותרו על גבי הקיר המערבי של הכנסיה ( 1010 .W) הן מהצד הפונה לכנסיה, והן מהצד הפונה לאטריום, צבועים כולם בצבע אדום. הצבע האדום מופיע גם על מספר אבני בניה קירטוניות שנמצאו במפולות, דבר המצביע על כך שחלקים מסויימים בקירות הכנסיה לא טויחו והצבע נמרח ישירות על גבי אבן הקירטון. מהותו של העיטור לא התבררה, אך ניתן להניח, על פי הממצא, שהיה זה עיטור גיאומטרי.

הכנסיה

מידותיה (הפנימיות) 22.5X17 מ’. ממערב לאולם הכנסיה נחשף בחלקו הנרתקס  ( בשטח שמידותיו 2.6X12 מ’). אולם הכנסיה חולק על ידי שני טורי עמודים בני ארבעה עמודים כל-אחד, לאולם תווך ושתי סיטראות. במרכז חלקה המזרחי של הכנסיה נמצא האפסיס ובחזיתו הבמה. מצפונו ומדרומו של האפסיס נחשפו שני חדרים ריבועיים (הפרותזיס והדיאקוניקון). אולם התווך, הבמה, האפסיס ושני החדרים שמעבריו רוצפו בפסיפסים אשר השתמרו כמעט בשלמותם. רצפת אולם התווך רוצפה בפסיפס בדגם הגפן המשתרגת המורכב מחמישים וחמישה מדליונים בתוך מסגרת. שאר הפסיפסים כוללים דגמים גיאומטריים וצמחיים שונים. ברצפות הפסיפס של הכנסיה, במקומות שונים, שולבו שבע כתובות בשפה היוונית. מהכתובת שנקבעה בתוך טבולה אנסטה בכניסה לאולם עולה שהכנסיה נקראה על שם סטפנוס – המרטיר הנוצרי  הראשון. הסיטראות רוצפו בלוחות אבן מלבניים שמהם נותרו שרידים מעטים בלבד.

הנרתקס (18L.) – הנרתקס נחפר רק בחלקו (שטח של 12X2.6 מ’) ולא נחשפו קירו המערבי והצפוני. רצפתו רוצפה בלוחות אבן וקטע ממנה השתמר בחלקו הדרומי.  מרצפות האבן זהות במידותיהן ובצורתן למרצפות ששמשו בסיטראות (להלן). מהנרתקס הובילו ארבעה פתחים לחדרים סמוכים: שלושה פתחים בקירו המזרחי   ( 1010 .W ) אל אולם הכנסיה ואחד בקירו הדרומי ( 1002 .W) אל הבפטיסטריום (ראו להלן).

שתי כניסות הובילו לסיטראות. רוחבה של הכניסה לסיטרה הדרומית, שהשתמרה, הוא 1.3 מ’ ונראה שזה היה גם רוחבה של הכניסה לסיטרה הצפונית. ביניהן נמצאת הכניסה הראשית  לאולם התווך שהייתה, כנראה, רחבה יותר אך מידותיה המדויקות אינן ברורות עקב השתמרות גרועה; במפולות בקרבתה נתגלו שתי אבני קשת אשר כנראה התנשאה בראש הפתח.  W. 1010.  , המפריד בין הנרתקס לאולם הכנסיה, הוא קיר שעוביו כ – 70 ס”מ והוא השתמר בחלקו בלבד, עד לגובה של 55 ס”מ. שרידי הטיח שנתגלו משני עבריו היו צבועים באדום. נראה, שקיר זה, שלא כמו הקירות האחרים, היה צבוע אדום בחלקו התחתון.

אולם הכנסיה

מידותיו של  אולם הכנסיה הן 17.3X13 מ’. הוא נחלק לאולם תווך ושתי סיטראות על ידי שתי שורות עמודים בנות ארבעה עמודים כל אחת. המרחק בין העמודים הוא  2 מ’. כזהו גם המרחק בין העמוד המערבי ביותר לבין אומנות שנבנו בקיר המערבי של אולם הכנסיה (W. 1010. ) מהן צמחה הארקדה (הקורה שנישאה על גבי העמודים). השתמרה האומנה של השורה הצפונית בלבד; רוחבה 55 ס”מ והיא בולטת כדי 25 ס”מ מהקיר. יתכן, שמשני עברי הבמה היו עמודים נוספים (אחד או שניים מכל צד) להשלמת טורי העמודים עד לקצה המזרחי של הסיטראות, אך לא נמצאה לכך כל עדות במהלך החפירה.

שבעה מבסיסי העמודים נתגלו באתרם. הם עשויים אבן מרובעת אחת שמידותיה 55X55 ס”מ ובולטים כ – 1-2 ס”מ מעל לרצפת אולם התווך. במרכז אחדים מהם נחרטו צלבים אשר הינחו את הבנאים היכן למקם את חוליות העמודים. חוליית עמוד אחת בלבד השתמרה באתרה על גבי הבסיס המערבי בשורת העמודים הצפונית. קוטרה 52 ס”מ וגובהה 40 ס”מ. החוליה עשויה אבן גיר ועוטרה בשתי רצועות שרוחבן כ – 10 ס”מ הבולטות כדי 0.5 ס”מ. כך נוצר עיטור המורכב מרצועות שקועות ובולטות לסירוגין כשרוחב כל רצועה 10 ס”מ. במרכז החוליה נקב המיועד למסמרת מתכת אשר חיברה את החוליה לזו שמעליה.

אולם התווך (15L.) מידותיו 12X5.1 מ’. כל רצפתו עוטרה בפסיפס אשר השתמר ברובו, למעט מספר מקומות בהן הרצפה שקעה ובפינה הצפון-מערבית אשר הושחתה על ידי שריפה או מוקד גדול שהיה במקום זה.

הפסיפס נחלק לשלושה חלקים:

החלק המזרחי – קטע הפסיפס בחזית הבמה. זוהי מסגרת מלבנית שמידותיה 3.7X1.7 מ’ ובתוכה שלושה ריבועים שמידות כל אחד מהם 80X80 ס”מ.  כל אחד מהם הוקף במסגרת המורכבת ממעוינים ועיגולים משתלבים לסירוגין. בשני הריבועים הקיצוניים נקבעו כתובות הקדשה ביוונית בנות שש שורות כל אחת. הריבוע המרכזי כלל בתוכו עיטור גיאומטרי. בין הריבועים למדרגה העולה לבמה נמצאה כתובת יוונית נוספת בת שורה אחת.

מצפון לכתובות ובסמוך לבסיס העמוד הרביעי, נמצא בסיס האמבו. הוא נבנה ממספר אבנים מסותתות היטב וצורתו משושה. קוטרו 1.1 מ’ והוא בולט כדי 2-4 ס”מ מעל רצפת הפסיפס. סמוך לשוליו נקדחו שישה חורים בתוכם עדיין ניכרים שרידי מסמרי ברזל אשר עיגנו את מבנה העל של האמבו, שחלקים מפריטי השיש שעיטרוהו נמצאו במפולות, אל בסיס האבן. השטח שנותר בין האמבו לבמה עוטר בשטיח-פסיפס לבן שאת רוב שטחו תופס ריבוע המורכב מ – 64  מעוינים קטנים בצבע שחור.

החלק המרכזי משתרע על רוב שטחו של אולם התווך. מידותיו 8.9X4.8 מ’ ועיקרו פסיפס בדגם הגפן המשתרגת מתוך אמפורה הממוקמת במרכז הצלע המערבית, בסמוך ומול לכניסה לאולם התווך.

שריגי הגפן יוצרים 55 מדליונים שסודרו בחמישה טורים בני 11 מדליונים כל אחד על שטח כולל של 3.3X7.3 מ’. המדליונים הוקפו ברצועה כפולה של עלי אקנטוס וביניהם רצועה עשויה בצורת חבל; הללו יוצרים מסגרת אחת שרוחבה 75 ס”מ. בתוך המדליונים מתוארים בעלי חיים, בני אדם, סצנות צייד וחפצים שונים. בטור המרכזי – כמעט בכל מדליון דמות או חפץ אחד. במדליונים משני צדיו סצנות המשתרעות לעיתים על שני מדליונים. הרווחים בין המדליונים מולאו בתיאורי אשכולות ענבים, עלי גפן, קנוקנות וציפורים שונות (חוגלות, דוכיפת, יונים ושלווים).

להלן תיאור המדליונים ממערב למזרח:

בשורה הראשונה: במרכז –  אמפורה ומתוכה צומחת גפן. משני צידיה שני אריות, כל אחד על שטחם של שני מדליונים.

בשורה השנייה : במרכז –  אישה יושבת, לבושה בהידור (אך יחפה) החולצת שד לתינוק המונח בזרועותיה והאוחז בצעצוע דמוי קשת. בכל אחד מהצדדים  עז ופסיון במדליונים נפרדים.

בשורה השלישית: במרכז – סל פירות. מצדו האחד פניניה ונמרה ומהצד השני פניניה ולביאה במדליונים נפרדים.

בשורה הרביעית: במרכז –  גבר יושב המנגן באבוב. מכל צד שני פרים במדליונים נפרדים.

בשורה החמישית: במרכז – שובך מקנקן חרס תלוי במאוזן וזוג יונים. מצדו האחד כלב רודף אחר שועלה ומצדו השני כלבה הרודפת אחר ארנבת. כל אחת מהסצנות משתרעת על שני מדליונים

בשורה השישית: במרכז – מנשא ובו אשכולות ענבים. מצדו האחד אדם מוביל חמור עמוס ומצדו השני אדם מוביל גמל עמוס. כל אחת מהסצנות משתרעת על שני מדליונים.

בשורה השביעית: במרכז-  ציפור בכלוב. בכל אחד מצדדיו דוב וברווז במדליונים נפרדים.

בשורה השמינית: במרכז- גבר הנשען על אלה. מצדו האחד פנתר הצד צבי ומצדו השני זאב הצד יעל. כל אחת מהסצינות משתרעת על שני מדליונים.

בשורה התשיעית: במרכז – גור כלבים ועגור במדליון אחד. מצדו האחד גבר המוביל פיל ועליו רוכב שחום-עור ומצדו השני גבר מוביל ג’ירפה. כל אחת מהסצנות משתרעת על שני מדליונים.

בשורה העשירית: במרכז – גבר יחף הנושא מגש ומעליו הכתובת “ויקטור”. מצדו האחד סוסה ומדליון הרוס ומצדו השני סוס ונמייה נלחמת בנחש, במדליונים נפרדים.

בשורה האחת עשרה: במרכז – קערת פירות. בכל צד טווס המשתרע על שני מדליונים.

החלק המערבי של הפסיפס הוא רצועה המשתרעת בין שטיח המדליונים לקיר המערבי של אולם הכנסייה. מידותיה 5.1X0.8 מ’. במרכזה כתובת יוונית בת 4 שורות בתוך טבולה אנסטה אשר פונה אל היוצאים (כתובת סטפנוס). הכתובת נפגעה בחלקה הצפוני והמערבי ומידותיה אינן ברורות. השטח מדרום לכתובת עוטר בשני ריבועים שמידותיהם 50X50 ס”מ. בריבוע הצפוני עיטור גיאומטרי ובמרכזו צלב והדרומי מורכב מ – 16 מעוינים ועיגולים קטנים הסדורים לסירוגין ב – 4 שורות. נראה, שעיטור דומה היה בצידה הצפוני של הכתובת אלא שרובו נהרס.

בחתך שבוצע בפינה הצפון מערבית של רצפת הפסיפס, במקום שבו הרצפה הושחתה, התקבלה תמונה של תשתית הפסיפס. זו מורכבת משכבה שעובייה כ – 5 ס”מ העשויה מלט אפור בו משולבים חלוקי נחל חצויים לאורכם; מתחתיה – שכבה עשויה שברי אבני קירטון המונחת על גבי שכבה של חול-לס קשה וזאת, על גבי חול רך המהווה את הקרקע הבתולה. בחתך לא התגלו שרידים של פסיפס קדום יותר (ראו להלן – הסיטראות).

פסיפסים דומים, הבנויים על העיקרון של סידור סימטרי של מדליונים העשויים ענפי גפן המשתרגים מאמפורה, ידועים מאתרים רבים אחרים ברחבי הארץ ובעבר הירדן, הן מכנסיות והן מבתי כנסת. דגם זה התגלה לראשונה באזור בשנת 1917 בכנסיית שלאל (Trendall, 1957 ) הנמצאת בפארק אשכול, כ – 8 ק”מ מבאר שמע. פסיפסים דומים השתמרו בבתי הכנסת של מעון (לוי, תשכ”א : 77 – 93, יוגב, תשמ”ז : 208 – 215) ושל עזה (193 – 198 : 1957 Ovadia,). עם זאת, הפסיפס של אולם הכנסיה בבאר שמע מתייחד משאר הפסיפסים הן ברמתו האמנותית הגבוהה והן ברמתו הטכנית. רוב הדמויות מתוארות בריאליסטיות רבה, החל בתיאור פרטי בגדיהם של הדמויות האנושיות ופרטי הציוד הנישא על ידי הגמלים, החמור והפילים וכלה בהקניית תחושת תנועה לבעלי החיים על ידי הוצאתם ממסגרת המדליונים. הרמה הטכנית הגבוהה באה לידי ביטוי בגודלם של האבנים הנע, בפסיפס אולם התווך, בין 3X3 מ”מ לסנטימטר רבוע אחד. לשם הגדלת מגוון הצבעים השתמש האמן במספר מקומות בקוביות זכוכית וקוביות חרס.

תיאור האישה המניקה ברצפה של כנסיה הוא בהחלט יוצא דופן. תיאורי  הדמויות המובילות בעלי חיים עמוסים בסחורה מצביעה על באר-שמע כישוב של שיירות מסחר וצליינות .

אין ספק שבבניית רצפת הפסיפס הועסק אמן בעל יכולת אמנותית גבוהה.

 

הסיטרה הדרומית (13.L ) מידותיה 3.9 X 17.6 מ’ . רצפתה רוצפה במרצפות אבן ריבועיות ומלבניות  אשר שרידיהן נחשפו בעיקר בחלקה המערבי של הסיטרה.

אורכן נע בין 25 לבין 75 ס”מ ורוחבן 20-30 ס”מ. מפלס הריצוף תאם את מפלס רצפת הפסיפס של אולם התווך.

בחתך שנעשה בחלקה המזרחי של הסיטרה (14L. ) התגלה מפלס ריצוף נוסף בעומק של כ – 15-20 ס”מ מתחת למפלס הרצפה העליונה. ממנו השתמרו מספר אבני ריצוף בסמוך לקיר הדרומי של הסיטרה (1002W.). הדמיון בין אבני הריצוף בשני המפלסים והשתמרותן במפלס התחתון רק בצמוד לקיר (מקום ממנו קשה היה להוציאן) מצביעות על אפשרות שבשיפוץ ובהרמת הרצפה השתמשו באותן המרצפות. עם שיפוץ הרצפה חודש בחלקו גם הטיח הלבן על גבי הקיר. בחלקה המערבי של הסיטרה ניגש הטיח אל הריצוף העליון ובחתך הובחן בטיח היורד אל מפלס הריצוף התחתון. הסיבה להרמת הרצפה אינה ברורה. אכן, ישנם מספר מקומות נוספים בהם ניתן להבחין בשלב בניה נוסף (כמו הוספת 1004 .W), או תוספת, אך אלה נראים כשלבים טכניים אשר בוצעו במהלך קיומו של המבנה. בין שני מפלסי הריצוף, אם כי במקום בו הוא לא היה קיים, נמצא מטבע של יוסטיניאנוס הא’ מהשנים 551 – 560 לספירה אשר יתכן ומצביע על זמנו של ביצוע הרמת הרצפה. יש לציין, שברצפת הפסיפס של אולם התווך, אליה ניגש הריצוף העליון של הסיטרה, יש שלב בניה אחד בלבד.

הסיטרה הצפונית (17L.) נחפרה לכל אורכה רק ברצועה שרוחבה 1.7 מ’. לא נחשף קירו הצפוני של אולם הכנסייה. בחלקה המערבי נחשפו מספר אבני ריצוף השייכות למפלס העליון והן דומות במידותיהן וצורת עיבודן לאלו של הסיטרה הדרומית.

הבמה (10L.) ,בחלקו המזרחי של אולם הכנסייה, הבמה בולטת רובה ככולה כלפי מערב אל תוך אולם התווך. מידותיה 5.6X5 מ’ והיא הוגבהה כדי 25 ס”מ ממפלס אולם התווך והסיטראות. את הבמה הקיפה מדרגה עשויה אבנים מסותתות היטב אשר קטע ממנה, באורך של כ – 1.35 מ’, השתמר בחזיתה המערבית. נראה, שאת הבמה הקיף סורג שיש, אשר שברים ממנו נמצאו במפולות. עם זאת, לא נמצאה לכך עדות בבמה עצמה, אולי פרט לאבן אחת, הבולטת מעל מפלס רצפת הבמה ויתכן ששימשה כעמוד סורג. רוב שטחה של הבמה עוטר בפסיפס. בשוליה פסיפס לבן ובמרכזה שטיח שמידותיו 4.2X4.05 מ’ ולו מסגרת חיצונית (רוחבה 30 ס”מ) המורכבת משילוב של ריבועים ועיגולים לסירוגין ומסגרת פנימית (רוחבה 65 ס”מ) המורכבת מ – 22 מדליונים אשר בכל אחד מהם דגם גיאומטרי שונה. ברבים מהדגמים משולב הצלב בצורות שונות. מדליונים אחרים, מכילים מעגלים, תשליבים שונים, מעוינים, גלים וכדומה. מסגרת זו מקיפה את מרכז הבמה שהוא משטח מלבני ששטחו 2.6X2.2 מ’. במחציתו המערבית – כתובת יוונית בת שש שורות, עשויה בפסיפס ובמחציתו המזרחית, בתוך מסגרת שמידותיה 1.3X1.3 מ’, עמד המזבח אשר מספר אבנים ממנו, בגובה נדבך אחד,  שרדו בחזיתו המערבית . המזבח נבנה מאבני סלע-חוף מסותתות וצופה בלוחיות שיש משולשות ומרובעות בגוונים שונים אשר גודלן כ – 5-6 ס”מ והן יצרו דגם כלשהו שלא השתמר. עדות לכך היא לוחית שיש משולשת שהשתמרה באתרה בסמוך לבסיס המזבח. לוחיות נוספות, משולשות ומרובעות, אשר היו שייכות למזבח נמצאו במפולות חדר סמוך (3L.) ובמפולות אולם התווך.

האפסיס (   L. 10) רוחבו  3.3 מ’ ועומקו 2.3 מ’ והוא משוקע במרכזו של גוש בניה מלבני עשוי מתערובת של מלט ואבני גוויל ( 1007 .W ) שמידותיו 6X4 מ’. מבנה האפסיס השתמר בגובה רצפת האפסיס בלבד אך נראה שבהיקפו החיצוני, הכולל גם את קיר האפסיס עצמו, נבנו קירותיו מאבני קירטון מסותתות אשר רבות מהן נמצאו במפולות. רצפת האפסיס עוטרה בפסיפס בדגם קשקשי דג.

קירו המזרחי של המתחם כולו (1005 W. ) ניגש לפן המזרחי של קיר האפסיס (1007W. ) אך נראה שזהו שלב טכני בלבד ולא שלב בניה כיוון שאותו קיר (1005W.) משמש כקירם המזרחי של שני החדרים הנסמכים לאפסיס מצפון ומדרום (7 .L       ו – 16 .L) . הפן הצפוני והדרומי של מבנה האפסיס משמשים כקירם הדרומי  והצפוני של החדרים הללו.

החדר שמצפון לאפסיס (16L.), הפרוטזיס, הוא חדר ריבועי שמידותיו 3.6X3.75 מ’. קירות החדר השתמרו חלקית לגובה של  10-20 ס”מ בלבד. רצפת החדר עוטרה בפסיפס בדגם גיאומטרי. על רקע לבן עוצבה במרכז החדר מסגרת עשויה משולשים ששטחה 2.3X2.4 מ’. במרכזה מסגרת דומה רבועה, שמידותיה 1.35X1.35 מ’. במרכזה של המסגרת הפנימית נתגלו שרידי מתקן משושה שקוטרו 70 ס”מ. השטח שבין שתי המסגרות עוטר בדגם המורכב ממעוינים. נראה, שהיה זה מסד לשולחן שעליו הונחו הלחם והיין ששמשו בפולחן הכנסיה. הוא נבנה אבנים מסותתות אשר אחת מהן נמצאה במפולות וצופה בלוחות שיש ששרידיהם נמצאו תקועים ברצפת החדר. בפינה הצפון-מערבית של החדר נחשפה אומנה שרוחבה 80 ס”מ הבולטת כדי 70 ס”מ מהקיר הצפוני של החדר (1013W) האומנה השתמרה לגובה נדבך אחד (25 ס”מ) . בדופן הפונה דרומה נמצא  חריץ חצוב ובו שבר שיש שהיווה חלק מלוח הסורג אשר הפריד בין החדר לסיטרה הצפונית. רצפת החדר הוגבהה כדי 25 ס”מ מרצפת הסיטרה הצפונית. במקביל למיקומו המשוער של הסורג נבנתה מדרגה אשר חלק מאבניה נחשפו במהלך החפירה.

החדר מדרום לאפסיס (7L.),  הדיאקוניקון, קטן יותר ומידותיו 3.2X3.5 מ’. אף רצפתו עשויה פסיפס בדגם גיאומטרי בעל רקע לבן ועליו מעוינים קטנים. במרכזה שטיח שמידותיו 2.2X2.2 מ’ אשר מסגרתו מורכבת מעיגולים בפינות וביניהם מעוינים. היא מקיפה מסגרת קטנה יותר שבמרכזה שרידי מתקן משושה שקוטרו כ – 50 ס”מ. נראה שהמתקן , בדומה לזה שבחדר מצפון לאפסיס, נבנה אף הוא אבן וצופה בלוחות שיש, ששרידיהם נמצאו תקועים ברצפת החדר. המתקן , שימש כנראה, כרליקוויאריום ונראה שתיבת רליקוויאריה עשויה שיש, אשר שבר ממנה נמצא במפולות אולם הכנסיה, אכן הוצבה בתוכו. במרכז הצלע המערבית של החדר, הפונה לסיטרה הדרומית, נמצאה כתובת יוונית בת 4 שורות (כתובת ויקטור) בתוך טבולה אנסטה. מהכתובת השתמרו בשלמותן 3 שורות. בין החדר לסיטרה הדרומית הפרידה מדרגה אשר ממנה נותר רק המסד העשוי תערובת של מלט ואבנים קטנות (1008 .W). שרידי סורג, אשר הפריד בין החדר לסיטרה לא נמצאו. אך ניתן להניח שגם חדר זה הופרד מהסיטרה על ידי סורג.

במפולות אולם הכנסיה  נמצאו אבני קירטון רבות, חלקן מסותתות היטב. בולט העדרן של אבני סלע-החוף אשר שמשו לבניית מסדי הקירות ולא למבנה העל. כמויות גדולות של אבני פסיפס, חלקן עדיין דבוקות בגושים אל מסד המלט שהחזיקן, אשר נמצאו במפולות, מעידות על קיומה של קומה נוספת, מעל לסיטראות. פסיפס זה הורכב מאבנים גסות יותר מאבני פסיפס אולם התווך ובמספר גוונים מועט יותר ואף הוא הושתת על מסד של מלט אפור בו שולבו חלוקי נחל חצויים לאורכם, בדומה לפסיפס אולם התווך. עוד נחשפו במפולות פריטים ארכיטקטוניים רבים, עמודוני שיש, לוחות שיש, פיסות טיח לבן צבוע בחלקו וחרסים רבים, בחלקם עדיין צמודים לגושי טיח אשר שמשו לציפוי הקירות. מקורם של פריטי השיש הוא בחלקו מאזור הבמה ובחלקו האחר ממפולות הקומה השנייה.

שרידיהם של עשרות מסמרי ברזל אשר נמצאו במפולות מעידים על כך שקירוי הכנסייה הושתת על גבי קונסטרוקצית עץ. במפולות לא נמצאו שרידי רעפים אשר היו יכולים להעיד ביתר ודאות על צורתו ומבנהו של גג הכנסיה ונראה, שהגג עצמו היה עשוי עץ או תערובת של קש ובוץ (מעזיבה). על גבי רצפת הפסיפס של אולם התווך נמצאו 2-3 מוקדים. יתכן ואלה הם שרידי קורות העץ  של גג  הכנסיה, אם כי הם יכולים להיות גם שרידי מדורות אשר הודלקו בתוך מבנה הכנסיה לאחר נטישתה.

מדרום לאולם הכנסיה נחשפה שורה של שלושה  חדרים שנבנו לאורך קירה הדרומי (1002W.). הקיר הדרומי של חדרים אלה (1001W.) מהווה את קירו הדרומי של המתחם כולו. החדר המערבי בשורה זו שימש כבפטיסטריום (6L.). לא ברור מה היה שימושם של שני החדרים האחרים (3 .L ו – 5.L).

הבפטיסטריום (6 .L ),  חדר מלבני שמידותיו 12X4.5 מ’. קירותיו השתמרו עד לגובה של 2 נדבכים (כ – 65 ס”מ) מעל למפלס הרצפה. אגן הטבילה (8L.) נבנה בחלקו המזרחי של החדר. צורתו אפסידלית. אורך צלעו הישרה (המערבית) 2.6 מ’ ועומק האפסיס 1.4 מ’. עומק האגן כ – 1  מ’ והוא בולט   כ – 0.5 מ’, מעל לרצפת החדר. אל תחתיתו ירדו בשלוש מדרגות אשר נבנו במקביל לצלעו המערבית. רוחב המדרגות 1.25 מ’ וגובה כל מדרגה 35-30 ס”מ. לצידן הדרומי, כ – 50 ס”מ מעל לתחתית האגן, נבנה משטח שמידותיו 60X60 ס”מ. נראה שמשטח זה היווה קרקעית של אגן קטן יותר לטבילת תינוקות או משטח להנחת כלי או קערה לטבילת תינוקות בזמן שהאגן עצמו נועד, מעצם גודלו, לטבילת מתנצרים בוגרים (ראו בכנסיה צפונית בעבדת, בכנסיה צפונית בשבטה ועוד) כמקובל בכנסיות הנגב . דפנות האגן נבנו מאבנים קטנות אשר לוכדו במלט ועוביין כ – 40-45 ס”מ. החזית, המדרגות ופנים האגן צופו בלוחות שיש אפור אשר שרידיהם נמצאו תקועים בחזיתו ובתוכו. פנים האגן צוּפה ב – 10 לוחות שיש מלבניים אשר את טביעותיהם ניתן לראות על גבי המלט שהצמידן אל הדופן. על שפת האגן, בחלקו הצפוני, נמצא לוח אבן רבוע שמידותיו 25X20 ס”מ ובמרכזו חריטה רשלנית של רוזטה. יתכן, שלוחות מסוג זה ציפו את שפת האגן לכל אורכה. שטח הרצפה, בין האגן לקירות החדר, עוטר ברצפת פסיפס שכללה דגמים גיאומטריים וכתובות. מצפון לאגן נחשפה כתובת יונית בת שבע שורות, נתונה בתוך עיגול וסביבו מסגרת ריבועית שמידותיה 75X75 ס”מ. ממזרח לה דגמים גיאומטריים הכוללים ריבוע , התוחם ריבועים חד-מרכזיים ומשולשים בפינות ומלבן התוחם מעוין שבמרכזו מעגלים חד-מרכזיים היוצרים דגם דמוי עין.

מדרום לאגן –  כתובת יונית נוספת בת עשר שורות בתוך מסגרת מלבנית שמידותיה 65X110 ס”מ. ממזרח לה מסגרת מלבנית המקיפה מעוין אשר במרכזו צלב. בחזית אגן הטבילה נקבעה כתובת יונית נוספת בת שלוש שורות (כתובת גרר) בתוך טבולה אנסטה שמידותיה 2.80X0.35 מ’. שני צדיה של הכתובת עוטרו בקערות עם פירות (מהן השתמרה רק הצפונית).

הרצפה ממערב לאגן הטבילה עשויה אף היא פסיפס. זהו שטיח שמידותיו 3.5X2.35 מ’ המורכב שורות-שורות של עלי תלתן שחורים על רקע לבן, בתוך מסגרת עשויה כתשליב שרוחבה 35 ס”מ. שאר שטחו של החדר רוצף בלוחות אבן מלבניים שגודלם כ – 30X50 ס”מ אשר לא השתמרו. על קיומו של הריצוף ניתן לעמוד מתשתית המלט שלו שהשתמרה ובה טביעות של שתי שורות של לוחות. ממערב לשתי שורות אלה לא נמצא כל שריד של תשתית או ריצוף ויתכן, שבשלב מסוים, הייתה במקום מחיצה אשר חילקה את חדר הבפטיסטריום לשני חדרים. חיזוק לכך ניתן למצוא בשינוי מקביל שחל בבניה בקיר הצפוני של החדר, 1002,W. אשר מתעבה מעט מנקודה זו ומערבה. אל  הבפטיסטריום נכנסו דרך פתח ב – 1002 .W, בפינתו הצפון-מערבית של החדר, דרך הנרתקס. רוחבו 2.6 מ’ ובמרכזו עמוד אבן עגול על גבי בסיס מרובע העשויים אבן אחת וגובהו כ – 1 מ’. העמוד חילק את הפתח לשני מעברים ברוחב 1.1 מ’ כל אחד.

החדרים ממזרח לבפטיסטריום  – המערבי מהם (3 .L ) מידותיו 8X4.4 מ’. קירותיו השתמרו לגובה 2 נדבכים (45 ס”מ). רצפת החדר עשויה עפר מהודק ולא נתגלו כל עדויות לקיום רצפה עשויה לוחות-אבן כמו בחדרים הסמוכים. יתכן, שמפלס הרצפה הורם בשלב מסוים והותאם להרמת הרצפה שבוצעה בסיטרה הדרומית. הכניסה לחדר הייתה דרך פתח שרוחבו 1.1 מ’ ב – 1002 .W, בפינתו הצפון-מערבית של החדר, מהסיטרה הדרומית של הכנסייה.

על רצפת החדר נמצאה כמות גדולה של אפר, חרסים, פריטים ארכיטקטוניים רובם משיש שכללו לוחות ציפוי, שברי סורג, עמודונים בגדלים שונים שחלקם שמשו כרגלי שולחנות, טבלאות שולחן ולוחיות שיש משולשות אשר שמשו בעטור מזבח הכנסייה (ראה לעיל). בנוסף, נמצאו שבריהם של מאות נרות זכוכית. כל אלה נמצאו מרוכזים בעיקר בחלקו המערבי של החדר, בסמוך לכניסה, ונראה שנזרקו לשם במכוון מאולם התווך במהלך שוד אבני בניה ופריטים אחרים לאחר נטישת הכנסיה. רובם של שברי החרס שנמצאו מקורם בטיח אשר כיסה את קירות החדר. מחדר זה הייתה כניסה לחדר נוסף (5L.) דרך פתח ברוחב 60 ס”מ במרכז קירו המזרחי (1003W.). מידות החדר הזה 4.2X4 מ’ והוא מהווה את הפינה הדרום-מזרחית של המתחם. רצפתו אף היא עשויה עפר מהודק ולא נמצאו כל שרידי ריצוף. המפולות שנצטברו על הרצפה כללו, בנוסף לאבני קירטון ממפולות הקיר, גם חרסים, פריטים ארכיטקטוניים משיש ומעט שברי זכוכית – אלא שבחדר זה כמותם קטנה יותר.

בפינתו הדרום-מערבית של החדר נמצאה, מונחת על הרצפה, אבן גזית מלבנית ומעליה, על גבי שכבת עפר ואפר שעובייה כ – 10 ס”מ, הונח עמוד עם בסיס מרובע העשויים אבן אחת. גובהו 57 ס”מ ומידות בסיסו 32.5X32.5 . נראה שהוא הונח במקום בבניה משנית המייצגת שימוש כלשהו בחדר לאחר נטישת הכנסיה. יתכן, שבתחילה היוו שני חדרים אלה (3L., 5L.) יחידה אחת, מאחר והקיר המפריד ביניהם (1004W.) נבנה בשלב מאוחר יותר, והוא ניגש לקיר הצפוני ולקיר הדרומי שלהם.

הכתובות

באולם הכנסיה ובבפטיסטריום נחשפו עשר כתובות בשפה היוונית: כתובות הקדשה, כתובות זיכרון וכתובות שבח. ארבע כתובות נחשפו ברצפת הפסיפס של אולם התווך, שתי כתובות על הבמה, כתובת אחת בחזית החדר שמדרום לאפסיס (הדיאקוניקון) ושלש כתובות בבפטיסטריום. מקורם של השמות המוזכרים בכתובות הוא יווני, לטיני ושמי. בכתובות מוזכרים הן המושל האזרחי של הסלטוס -– הלדיוס של גרר (כתובת 2, Tsaferis, 1996 : 77) והן הסמכות הדתית – סטפנוס (כתובת 2,Tsaferis’ 1996:77). כמו כן, מוזכרים שמותיהם של אנשי הקהילה, אם כתורמים ואם כמונצחים, ואף שמו של אחד מבעלי התפקידים בכנסייה עצמה – ויקטור (כתובת 4, 78 :1996 , Tsaferis) אשר שימש כממונה על מחסני המזון (קלריטס); דמותו אף הונצחה ברצפת הפסיפס של אולם התווך.

מעניינת במיוחד היא הכתובת בחזיתו של אגן הטבילה שלהּ משמעות גיאוגרפית – היסטורית רבה ( כתובת 2, שם : 77 ). בכתובת זו מוזכר, לראשונה בארכיאולוגיה של ישראל  מקום בשם גרר וזאת, בסביבה הגיאוגרפית המתאימה לו מבחינת המקורות ההיסטוריים.

אזכור נוסף של גרר נמצא במפת מידבא (“גרר. לפנים עיר מלוכה של הפלישתים וגבול הכנענים מדרום. שם גרריטיקון סלטון”. אבי יונה, תשי”ג : 153). עם זאת, זוהי הפעם הראשונה שבה מתגלה השם גרר בחבל הארץ הסמוך לאתרים שהוצעו כמועמדים להיות מזוהים כגרר  (אהרוני, תשי”ד. אהרוני, תשל”ג). עד לגילוי רצפת הפסיפס בחורבת באר שמע לא נזכר השם “גרר” במקורות התקופה הביזנטית אלא לציון “תחום גרר”, או “אחוזת גרר” ( Saltus Gerariticus,) שהייתה אחת מהאחוזות הקיסריות באזור לימס פלסתינה (Avi yonah, 1979 : 125, 148). היה זה מחוז עצמאי, לא עירוני, שעיקר ידיעותינו עליו בא מכתובות מנהליות שנתגלו בבאר שבע (פיגרס, תשמ”ה : 3, 7), מרשימות צבאיות רומאיות (Avi yonah, 1979 : 118-124) וממסמכים כנסייתיים (צפריר, תשמ”ב : 372-374). מהמקורות משתמע כי ל”אחוזת גרר” היו שני מרכזים: מרכז צבאי בבירסמה (הלא היא באר-שמע) ומרכז מינהלי – דתי באורדה (ספראי, תש”מ : 168-169) אשר הוצעה על ידי א’ אלט כחירבת עִרְקְ, דרומית-מערבית לתל הרור ( Alt, 1959 : 382) אך קיימות הצעות-זיהוי נוספות.

הופעתו של השם “הלדיוס מגרר” ברצפת הפסיפס של הכנסייה בבאר שמע מעלה מחדש את האפשרות שאכן, היה קיים ישוב בשם זה באזור בתקופה הביזנטית, וזאת בניגוד לדעתם של אלט וי’ אהרוני ( אהרוני, תשל”ג : 562). זאת ועוד, במפת מידבא מצוין הישוב גרר בתיאור של שער ושני מגדלים, שהוא סמל מוסכם בעיני האמן להביע ישוב (אבי יונה, תשל”א : 322). יש להניח איפה, שבתחומי “אחוזת גרר”, היה קיים ישוב בשם “גרר”, או “גררה”, אשר שמר על השם המקראי. אותו “הלדיוס מגרר”, היה ללא ספק המושל של הסלטוס Tzaferis,) 1996 : 77)). אנשי המשמר האישי שלו (The Comites), בפיקודו של Thookon, אשר ישבו במרכז הצבאי של הסלטוס, בירסמה, היו אלה אשר במו ידיהם עסקו במלאכת הבניה של הבפטיסטריום )שם: שם , Tzaferis). מהכתובת עולה, שקפלת הבפטיסטריום נקראה על שם “השילוש הקדוש” (שם:  שם, Tzaferis ) ואילו הכנסיה עצמה נקראה על שמו של המרטיר הראשון – סטפנוס הקדוש, כפי שנכתב בכתובת הממוקמת בכניסה לאולם התווך (כתובת 10, 82: שם , Tzaferis ).

פריטי השיש

במהלך החפירה, התגלו במפולות פריטי שיש רבים ומגוונים, מהם חלקי ריהוט, או פריטים ארכיטקטוניים אשר עיטרו בעיקר את אזור הבמה, החדרים משני עבריה והאמבו. פריטי השיש נמצאו ברובם ב – 3 .L, בסמוך לפתח המחבר בינו לבין הסיטרה הדרומית, ומיעוטם ב – 5 .L ובמפולות הבמה ואולם התווך. נראה, שהפריטים שנמצאו בחדרים מדרום לכנסייה הושלכו לשם במהלך שוד האבנים אשר החל עם נטישתה.

המכלול כולל:
– שברים של מספר שולחנות-מזבח
– שולחן המזבח המרכזי ואולי שולחנות שהוצבו על גבי המתקנים המשושים אשר התגלו בחדרים משני צידי הבמה.
– שברי לוח סורג מעוטר בצלב
– שברי לוחות סורג מעוטרים בתבליט, הכולל עיטור צמחי של עלי אקנטוס ועלי חבצלת, אשר הקיפו את הבמה או עמדו בחזיתם של החדרים משני צידיה
– שברי מתאמי-שיש ( Cimatium ( שנועדו לחבר לוחות, מעקות וכדומה תוך הסתרת התפר או המסמרים
– שברי עמודונים ששמשו כרגלי שולחנות, אמבו או קיבוריום.
– שברי קערות וצלחות ליטורגיות, ואולי אף קערת בפטיסטריום.

כמו כן, נמצא שבר מכסה של תיבת רליקווריה מעוצב כגמלון – תיבה, אשר יתכן שהכילה שריד כל שהוא שנקשר לסטפנוס הקדוש, שעל שמו נקראת הכנסיה.

המטבעות

מאת גבריאלה ביכובסקי

במהלך החפירה נמצאו חמש מטבעות בלבד. המטבעות תוארכו למאה השישית ותחילת השביעית,  לימי הקיסרים יוסטינוס הא’, יוסטיניאנוס הא’, יוסטינוס הב’ ומאוריציוס.

1. סל 179, 5 .L, ר”ע 31372.

ביזנטי, קונסטנטינופול, 518–538 לסה”נ.

פנים: דיוקן הקיסר לימין, עטור נזר, לבוש שריון וגלימה.

גב:

ֶ 5 נומיות, 11 מ”מ, 1.07 גר’.

ר’ DOC 1:45, type 21

 

2. סל 115, 1.L, ר”ע 31371.

יוסטיניאנוס א’, קונסטנטינופול, 527 – 538 לבה”נ.

פנים:    [DN IVSTINIANVS PP AVG]דיוקן הקיסר לימין.

גב: M  משמאל, כוכב; מימין, צלב על גבי כדור. מתחת לקו: [CON]

 

ֶ פולייס, â, 31 מ”מ. 15.45 גר’.

ר’ DOC 1:80, type 31

 

3. סל 190, 13.L, ר”ע 31370.

יוסטיניאנוס א’, אנטיוכיה, 551 – 560 לסה”נ.

פנים:     [DN IVSTINI–A]NVS [PP AVG]דיוקן הקיסר לימין, עטור נזר, לבוש שריון וגלימה.

גב:  Є  ובאמצעו צלב; מימין, כוכב.

ֶ  5 נומיות, 18 מ”מ, 2.07 גר’.

ר’ DOC 1:156 No. 271

 

4. סל 178, 3 .L, ר”ע 31373.

יוסטין ב’, 570/571 לסה”נ.

פנים: יוסטינוס וסופיה יושבים על כס כפול לחזית.

גב: M  מצד ימין תאריך.

ֶ פולייס, â, 27 מ”מ, 11.37 גר’.

ר’ cf. DOC 1:206, type 28

 

5. סל 115, פ”ש, ר”ע 31369.

מאוריציוס טיבריוס,  קונסטנטינופול(?)’, 601/602 לסה”נ.

פנים:  ]CTIbE[   דיוקן הקיסר לחזית, לבוש שריון וכתר, מחזיק כדור עטור צלב.

גב: K  למעלה, כוכב, מימין, תאריך: XX

ֶ חצי פולייס, å, 24 מ”מ, 6.47 גר’.

DOC 1:315, No. 63 (cross instead of star).

 

References:

DOC 1: A.R. Bellinger Catalogue of the Byzantine Coins in the Dumbarton Oaks Collection and in the Whittemore Collection 1. Anastasius I to Maurice. 491–602 Washington, D.C. 1966.

תיארוך

למרות מספרן הרב של הכתובות, באף אחת מהן לא השתמר תאריך הקמה, או תיקון של רצפת הפסיפס או הכנסיה.  מהממצא הקראמי, המטבעות, מניתוח הכתובות (84: שם,  Tzaferis ) וכן מצורת  עיצוב הדמויות ברצפת הפסיפס של אולם התווך (טלגם : 83), עולה, שהכנסייה נבנתה במחצית השנייה של המאה השישית לספירה והתקיימה עד הכיבוש הערבי או מעט אחריו. נראה, שהכנסיה ננטשה ולא נהרסה, בסמוך לכיבוש. בשלב כלשהו לאחר מכן, אולי לאחר שחלקים

ניכרים ממבנה העל שלה התמוטטו וכיסו את רצפות הפסיפס, החל שוד האבנים והפריטים הארכיטקטוניים. עם זאת, רצפות הפסיפס השתמרו בשלמותן.

סיכום

חורבת באר-שמע הייתה אחד האתרים החשובים בנגב המערבי. האתר ישב על צומת דרכים חשוב והיה משופע במקורות מים. בישוב היה  המרכז הצבאי של “סלטוס גרריטיקוס”, אחת מאחוזות הקיסר, נבנתה בו מצודה וישב בה חיל מצב.

נראה, שהכנסייה על שם סטפנוס הקדוש לא הייתה הכנסייה המרכזית של הישוב. היא נבנתה בשוליו המזרחיים של הישוב (בתוך מנזר?) ואינה יוצאת דופן במידותיה. עם זאת, טרח המושל של הסלטוס, הלדיוס, ורתם את המשמר האישי שלו לעזור בבנייתה. כנסיות רבות בתקופה זו נקראו על שמו של סטפנוס. אך יתכן, שבכנסיה זו אכן נשמר שריד אותנטי משל סטפנוס הקדוש, מה שהקנה לה חשיבות יתרה וייחד אותה מכנסיות אחרות.

במהלך החפירה נחשפו רצפות הפסיפס של הכנסייה והבפטיסטריום אשר השתמרו כמעט בשלמותן. יש לציין את הרמה האמנותית והטכנית הגבוהה של האמנים שעסקו במלאכה. הכתובת שבה מוזכר השם “גרר” היא בעלת חשיבות גיאוגרפית והיסטורית רבה מאחר וזו הפעם הראשונה שבה מוזכר חבל-ארץ זה בסביבה הגיאוגרפית המתאימה לו.

הערות

1. החפירה, מטעם רשות העתיקות, נוהלה על ידי המחברים, בעזרת י’ קלמן. עיבוד כלי החרס וכתיבת הפרק בנדון נעשה על ידי לריסה שילוב. כן השתתפו נ’ סנה (צילומים), ו’ שור (מדידות), ט’ פביאן (ציור חרסים), ד’צ’ אריאל (מטבעות). הכתובות היווניות נקראו על ידי ו’ צפיריס. סיוע רב הוגש על ידי קיבוץ אורים ומתנדבים מיישובי הסביבה, בעיקר מקיבוץ בארי.
2. ניתוח אמנותי וסגנוני של הפסיפס שנעשה על ידי ר’ בן אריה יופיע בפרסום נפרד.
3. הכתובות פורסמו בהרחבה על ידי ו’ צפיריס:

V.Tzferis – Greek Inscription from The ancient church at horvat Beer Shema – Eretz Israel 25 (1996) pp.75 – 85.

4. בכתיבת פרק השיש נעזרנו רבות בידיעותיו של ש’ בץ ותודתנו נתונה לו על כך.
5. בשנת 2006 חפרה טלי אריקסון-גיני בחורבת באר-שמע וחשפה גת, יקב, מבנים, מיתקנים אחדים וקברים וסקרה חורבת בית מרחץ ותיאטרון בצפון האתר; היא גם זיהתה תקופות-חיים באתר בתקופות האסלאמית הקדומה והממלוכית.
6. בשנות ה-60 של המאה ה-20 נשדדו רוב אבני הבנייה שנראו ברחבי האתר לשימוש בפארק אשכול.