(מה ניתן ללמוד עלינו ממפה ישנה)
בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת, חברו יחדיו שלושה מדענים שעתידים היו להיות ענקי-רוח בתחומם – ההיסטוריון מיכאל אבי-יונה והגיאוגרפים דוד עמירן ויהויקים פאפוריש – אל ענף ההיסטוריה של המטה הכללי בצה”ל הטרי. כך יצא לאור “אטלס גיאוגרפי-היסטורי של ארץ ישראל”. מסמך זה הוא מרתק והודות למשפחת בר-יהודה מגבולות שהעניקו לי אותו, אציג להלן כמה תובנות מעניינות מהאטלס ומהמפות (בקנה-מידה 1 לרבע מיליון) – ובעיקר ממפת אזורנו (המצורפת כאן); אך לפני הכל – הערות-מבוא אחדות לאופיו המיוחד של האטלס:
- לפי האטלס, ההיסטוריה של ארץ ישראל מתחילה בכיבושי יהושע בן-נון (!), מסתיימת בחורבן הבית השני והמפה ההיסטורית הבאה היא – מלחמת העצמאות (1948)!… מעניין למי הוא היה מיועד.
- המקרא של מפות ישראל כאן מתייחד בהגדרותיו: ראשית, הוא אינו מבדיל בסימול בין ישוב יהודי לישוב ערבי, תופעה נדירה במפות של אז; שנית, מלבד הסימול ל”עיר או מושבה” קיימים רק עוד שני סימולים לישוב: “כפר” ו”מקום נושא שם”…
- חובה לציין באטלס שכזה את שנת הוצאתו לאור: כאן היא חסרה! לפי נוכחות ישובים (“כפר”) במפה שלנו – צור-מעון ליד ניר עוז, מבטחים [המקורית, “ככה זה” 88] ליד מבטחים החדשה ואופקים [“ככה זה” 61] שעדיין לא מצויינת במפה – ניתן לתארך את האטלס, בהנחה שדאגו לעדכנו טרם ההדפסה – לשנת 1954 לכל היותר.
- המפה כבר נושאת את השמות העבריים של אתרי הנגב ומתעלמת כליל מהשמות הגיאוגרפיים של נחלות הבדווים שסומנו במפות עד שנת 1949 (“ככה זה” 114). אכן, אימוץ זריז של החלטות ועדת השמות הממשלתית בהנהגתו של דוד בן גוריון (כמצוותו – “בראשית – שמות, ויקרא במדבר דברים”).
מכל מפות האטלס, בולטת במיוחד תופעת הציון הקפדני של כל מקורות המים בחבל הבשור: בארות, ריכוזי מאגורות ונביעות (אבל באר אסנת השופעת – “ככה זה” 46 – הושמטה, משום-מה). סימון זה נעדר משאר המפות שבאטלס, מלבד ממפות הנגב! אנו למדים מכך כי סימון מקורות המים הועתק לאטלס שלנו מן המפות הבריטיות משלהי המלחמה העולמית הראשונה, שהוכנו לקראת הפלישה של “חיל המשלוח המצרי” (הצבא הבריטי ונספחיו) לארץ ישראל מדרום (“ככה זה” 58). המפות הללו, שהתרכזו בצפון סיני ובמבואות הנגב, הקפידו לציין את כל מקורות המים בדרכם (בעיקר למען השקיית הסוסים!).
לעומת מקורות המים – דרכי העפר המצויינות במפה שלפניכם (== צמד מקוטע של קווים מקבילים) מבהירות היטב שני ענייני תחבורה חשובים בחבל הבשור: העניין הראשון הוא רשת הדרכים שחיברו בין קומץ הישובים העבריים ערב מלחמת העצמאות. הרשת המדוייקת והברורה הזאת מאפשרת לנו להבין יותר את מערכת השיקולים בקשרים בין הישובים (שאת מיקומם קבע הגורם הביטחוני) , בהנחת צינור המים מניר-עם ובניתוח מהלכים צבאיים באזורנו לפני הכרזת המדינה ובימי הלחימה בשנים 1948-9.
העניין השני מעניין ביותר: כל הכבישים שנסללו בחבל הבשור התחתי (כולל השניים הרעועים שכבר מופיעים במפה, גילת-מעון ומעון-סעד), נסללו על גבי דרכים קיימות (“ככה זה” 14)! ניתן ללמוד מכך או שהדרכים היו כל-כך יעילות עד שלא היה כדאי לשנות את התוואי הקיים שלהן, או שהמודדים התעצלו לסמן תוואי יותר מתאים, או שהיה חסר אז ציוד הנדסי כבד לפרוץ דרכים חדשות (או שגם וגם וגם…).
דן גזית
(*) כתובת-הזהרה בשולי העמוד הראשון של האטלס.
פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-137”