כך שלטו כאן הבריטים

(לזכרן של 10 “תחנות משטרה” מתקופת המנדט בנגב)

עם תום המלחמה העולמית הראשונה וסילוק האימפריה העות’מאנית מארץ ישראל, נולד באדמיניסטרציה הבריטית הצורך בפיקוח ובשליטה על מרחבי הנגב; לשם כך, נשלח לנגב ‘חיל הגמלים המצרי’ בפיקודו של הגנרל הבריטי פיק (F. G. Peake), ובמקביל הוגדלו סמכויותיהם של השייח’ים בשבטים הבדוים והודקו קשריהם עם השלטונות הבריטיים.

לאחר כשנתיים, בראשית שנות ה-20 של המאה ה-כ’, הוקמה ‘משטרת המדבר’ שכללה כ-25 פרשים בדוים (על סוסים וגמלים) מגוייסים רשמית  ומתוגמלים היטב. כוח זה לא היה יעיל במיוחד, אפילו להפגנת נוכחות. מאחר ובמרחבי הנגב קשה היה לסמוך בימים ההם על תקשורת האלחוט, הוחלט להקים מערך נקודות שיטור קבועות בנקודות-מעבר  איסטרטגיות; וכך, במהלך שנות ה-20, הוקמו בצפון-מערב הנגב 4 ‘משטרות-מדבר’: עימַארָה (היום אורים) על דרך באר שבע – חאן יונס, ואדי בָּהַא (היום נתיבות) על דרך באר שבע – עזה, ביר זְבַּאלֶה (היום שובל) על דרך באר שבע – פלוג’ה וג’מַאמָה (היום רוחמה) על דרך חברון – עזה. בכל נקודת-משמר כזאת שירתה מחלקת רוכבים בדוים בפיקודו של סמל בריטי (והיה ביניהם אפילו גם שוטר יהודי שפרסם את זיכרונותיו והרפתקאותיו בספר).

בעקבות האינטרסים הבריטיים בצפון-מזרח הנגב (חיפושי מחצבים ונפט, מסים על שיירות מובילי מלח) הוקמו בשלהי שנות העשרים משטרות תל אל מילְח (תל מלחתה, משטרה שעקרה יותר מאוחר לראס זוּעַירָה = ראש זוהר) וכּוּרְנוּב (ממשית).

למטרת פיקוח על דרכי הערבה, הוקמו בהמשך משטרות עין חוּסֻ’בּ (עין חצבה), עין אל עַ’אמְר (נחל עומר), עין עַ’דְיָאן (יטבתה) ואֻם רָשְׁרָשׁ (אילת).

באמצע שנות ה-30 נסתיים מבצע ממשלתי אדיר של שיפוץ למעלה מחמישים בארות מרכזיות בצפון הנגב, הקמת מרכזי-הדרכה להסבת בדוים לעבודה חקלאית ובמקביל גם הושלמה התקנת תקשורת האלחוט בכל התחנות. עם הקמת המשטרה האחרונה בחַלְסָ’ה (חלוצה) בסוף העשור, הושלמה פריסת השליטה הבריטית בכל נחלות המטות של הבדוים עם פיקוח הדוק על מקורות המים והדרכים. פיקוח זה גם אִפְשר את הפעלתו של החוק שאסר נשיאת נשק חם מצפון לקו ניצנה – ראש זוהר.

ניתן להציע כי המבנה השלם והנגיש לעילא של משטרת שובל , הצמוד לכביש 264, לרהט ולשובל, יכול לשמש כמוזיאון לתולדות היחסים ההיסטוריים בין אוכלוסייתו הנוודית-למחצה של הנגב בכל התקופות לבין מערכות השלטון המרכזי (ואולי גם לבין הישוב העברי המתחדש) (*). המבצע גם ידרוש תיעוד מַצָבִי של כל השרידים הרלוונטיים שנותרו במערכת המשטרות בנגב ומסע ארכיוני בעקבות המתכננים והבונים לדורותיהם (שיכלול גם את השיקולים לתכנון משטרות ה”מיקי-מאוז” – בעל שני המגדלים העגולים בפינות – כמו משטרת שובל). כמו כן, יש לתעד את השימושים השונים שנעשו במבנה מאז שחדל להיות משטרה (בראשית ימי מדינת ישראל התקיימו בו דיוני בית הדין השבטי הבדוי) ואולי גם של המבנים האחרים (משטרת כורנוב=ממשית שימשה כמרכז לוגיסטי וכמחסן בעת החפירות הארכיאולוגיות של האתר ואחר-כך הוקמה בהּ מסעדה).

מבנה משטרת חלס’ה (חלוצה), שהיה פעיל בין השנים 1945-1939 (בין “המרד הערבי” – מאורעות תרצ”ו-תרצ”ט לבין השלטת הפיקוח על הוראות “הספר הלבן”), זקוק בדחיפות לטיפול של שימור וכמובן שילוט מתאים; הוא בנוי מבנייה “יבשה” של אבנים מסותתות שנלקחו מחורבות חלוצה (“ככה זה” 66, 101) ודבוקות זו לזו בטיט-בוץ וניצב – כמעט שלם לחלוטין מלבד הגג – בין האתר העתיק לבין כביש צאלים-רביבים (כביש 222). המבנה מורכב משני חדרים ושרידי אורווה הצמודה אליהם מדרום-מזרח. מטבע הדברים, המבנה חשוף לפגעי טבע ואדם ויש להזדרז ולשקמו כל עוד ניתן הדבר.

מבנה משטרת חלוצה ניצב בסמוך לדרך הראשית המובילה לאתר ההיסטורי החשוב הזה, שקטעים אחדים ממנו נחפרו בעבר ובשנים האחרונות חוזרות אליו משלחות מהארץ ומחו”ל כדי להמשיך לחקור ולתעד אותו; אני מציע  להפוך את מבנה המשטרה המנדטורית המשוקם ל”שער הכניסה” לאתר (מוזיאון-זוטא, חזיון אור-קולי, דוכן-קבלה למבקרים וכדומה). מבנה המשטרה מצוי כ-300 מטרים מהכביש, מצינור-מים ומקו חשמל.

יש להזכיר כי אתר חלוצה כולו הינו באחריות רשות הטבע והגנים.

דן גזית.

(*) תיק אדריכלי של משטרת שובל בוצע בעבר בידי הצוות של האדריכל תומר גולדשטיין.

– עיקרי הרשימה מתבססים על תחקיר אקדמי של קובי כהן-הטב, האוניברסיטה העברית, 1993 ועל יומנו של ד’ טפרסון המח”לניק.

– בעת הפינוי הבריטי ב-1948, נמסרו המשטרות לכוחות הערבים

ואת רובן נאלץ צה”ל לכבוש.

[תקציר רשימה זאת פורסם לראשונה ב”נאמנגב” מס’ 9, 2015]