“כוחות עלומים היכו שורשים בחוף מבטחים”

(כותרת בעיתון ב-7.2.1947, יום עלייתם על הקרקע של הישובים*).

עד להקמת המדינה העדיפו המוסדות המיישבים להעלות בנגב רק קיבוצים, כי המסגרת הקולקטיבית שלהם סִיְּעָה במאבק מול הקְשָׁיִים. מבטחים הוא חלוץ המושבים במועצתנו, אך עד שהפך לכזה – עבר הישוב דרך ארוכה ומפותלת בין השנים 1949 ל-1954.

מבטחים, קבוצה של “העובד הציוני”, נוסדה כ-2.5 ק”מ מדרום-מערב למקומהּ כיום. מפקד הנקודה נפל מיְרִי של שריונית בריטית על בית הביטחון ערב הכרזת המדינה (9.4.48). בסוף נובמבר 1948 הופגז הישוב במרגמות כבדות מתל שרוחן, שנתפס זמנית בידי המצרים. כבר במהלך אותה שנה עקרו חלק מהחברים לניצנים וחלק לכפר המכבי; גרעין “שבילים” עבר לתלמי-יפה. עם תום הקרבות (ינואר 1949) נשא המקום אופי של בסיס צבאי – עמדות, גדרות-תיל והספקת מזון צה”לי מבאר שבע. בחודש מרס 1949, עם חתימת חוזי שביתת הנשק, נתבקשו חברי מבטחים לעזור בהקמתהּ מחדש של ניצנים. בחודש אפריל 1949 החליטו המוסדות המיישבים להעביר את הנקודה אל המיקום הנוכחי (א-רַּבְּיָה, בערבית – “הגבעה”) אך הביצוע השתהה. עד סוף השנה עזבו שאר המייסדים והנקודה הוחזקה על-ידי כ-10 חברים מקיבוץ ניר יצחק (שאז עדיין כֻּנָּה ‘קיבוץ א”י ט”ו’) אשר חיכו בקוצר-רוח “להשתחרר” ולחזור לקיבוצם. מבטחים אף נגרעה מרשימת תקציבי הישובים בנגב לשנת תש”י של “ועדת הנגב” (הזרוע המבצעת של הסוכנות וקק”ל).
באמצע שנת 1950, מישהו במחלקת הכספים של הסוכנות התעורר כאשר גילה בניירת סכום-עתק ששוּלם עבור שמירת הישוב הנטוש; מיד עלה רעיון להקים במקום “כפר עבודה” או מעברה שיתבססו על אלפי הדונמים של עצי שקדים נטושים שהיו בסביבה. במקביל ניסו לארגן גוף מבית אלפא או מעמק זבולון שיחזיק את הנקודה. בסיור שנערך ב-15 ביוני, בהשתתפות האלוף משה דיין כנציג הצבא, הוחלט להקים מעברה בת 100 משפחות בשם “שקד ” (על-שם מקור הפרנסה העתידי) במבטחים, הנמצאת בלב המטעים ובעלת תשתית סבירה (בית-בטחון בעל קומתיים, צריפים ורשת מים); קיבוץ ניר יצחק התחייב (בכתב!) לספֵּק לחצי-שנה “4 מדריכים, 2 נהגים, חובשת, עובדת סוציאלית, גננת ומנהל צרכניה”. חודשים אחדים נוספים העניין התעכב כי סביב הנקודה הישנה (שמסביבהּ אמורה הייתה לקום המעברה) נותרו מוקשים רבים מימי המלחמה ומתקופת האירועים הביטחוניים שלאחריהּ וצה”ל לא מיהר לפנותם; קרה שבמהלך תיקון גדרות התפוצצו מוקשים.
בחודש נובמבר 1950 נפרקו הפחונים הראשונים במבטחים והוצבו בשטח בעזרת אנשי ניר יצחק. ביום 17.12.50 הגיעו התושבים הראשונים (מכורדיסטאן העיראקית) ובינתיים הועסקו על-ידי קק”ל בנטיעות שדרות “משברי-רוח” וכן עבדו בשמירות, בהנחת קווי-מים ובהשלמת הפחונים. שלוש השנים הראשונות, שבמהלכן נבנה המושב על הגבעה, היו קשות מאוד: שרר מחסור בעבודה, במושב נוצר סכסוך מר בין שני פלגים, והיו פגיעות של ערבים מרצועת-עזה.
בשנת 1954 הגיעה למבטחים קהילה בת 48 משפחות מהעיר פדלה הסמוכה לקזבלנקה אשר במרוקו ובראש הקהילה עמד הרב שמעון אוקרט. ה”כורדים” הותיקים הזהירו אותם שלא לרדת מהמשאיות ואכן התחולל במקום מרד-זוטא אך לבסוף שוכנעו להישאר. עברו עוד כמה שנים מלאות-סבל אך ראשון מושבי אשכול צמח והפך למרכזו של גוש-מושבים משגשג.
דן גזית

*”עלומים” – בין באר שבע לחלוצה ונעזב לאחר כשנה. “שרשים” הפך לצאלים.
– הרשימה כולה מסתמכת על מסמכי “ועדת הנגב”. טבעי שאולי ימָצאו וותיקים שיזכרו קצת אחרת ויטענו לטעויות; עמם הסליחה.

פורסם לראשונה ב “ככה זה , גיליון-88”