“(כאשר) מדבר/איש/לשתוק/אשה” (השפה המצרית העתיקה וכתב הציורים שלה)

“(כאשר) מדבר/איש/לשתוק/אשה” (השפה המצרית העתיקה וכתב הציורים שלה)

     כתבי ציורים מצויים בלא מעט שלבים קדומים של כתבים בכל רחבי העולם: בכתבי היתדות במסופוטמיה (עיראק ושוליהָ), בכתבים החיתי והסיני, בכתבים האגאיים ואלו של האמריקות – הצפונית והמרכזית. כל הכתבים הללו עברו קיצורים עד שהגיעו לסימנים פשוטים, מלבד כתב הציורים המצרי (ההירוגליפים), שנותר כשהיה מאז שהומצא לפני כ-5500 שנה ושימש עד לפני כאלפיים שנה ככתב הרשמי של השלטון ועל גבי אנדרטאות ובמקדשים; תמיד יש לזכור כי מבחינה גיאוגרפית – מצרים היא נווה-מדבר, מבודד כמעט מכל עבריו ולכן תכונת השמרנות שלה יותר מובנת – וגם תכונת פיתוח הַמְצָאות:  במקביל לכתיבה ההירוגליפית, התפתחו שיטות “קצרנות” (הירוגליפי-קורסיבי, הירַאטי ודֶמוֹטי = שמות שהוענקו על-ידי היוונים הקדומים ופרושם “כתב קדוש”, “כוהני” ו”עממי”(. כתב הציורים יצא משימוש בהדרגה עם הכיבוש הרומי ונעלם במהלך המאה הרביעית לספירה, והמשך השימוש היחידי בו היה לצרכי רפואה עממית – “מרפאים” גירדו את טביעות ההירוגליפים מהאבנים ויצרו “תמיסת פלאים רפואית” מאבק האבן….

By Glenn Ashton – Own work, CC BY-SA 3.0 הירוגליפים על אובליסק במקדש רעמסס ה II בלוקסור, מצרים

     העולם  גילה את כתב הציורים המצרי מחדש כאשר נפוליון בונפרטה כבש את מצרים בשנת 1799 והעסיק מדענים בגילוי מצרים העתיקה. הם גילו בדלתא כתובת (המכוּנה “אבן רוֹזֶטָה”) עם טקסט מצרי ארוך זהה בשלושה כתבים: הירוגליפי, דמוטי ו-הללויה, תרגום לשפה היוונית בכתב יווני! השמחה היתה רבה, אך עשרות שנים נוספות חוקרים התלבטו עם “הציפורים והפרפרים” של כתב הציורים המצרי עד שהבינו כמה הוא מסובך (במתכוון! כדי שיישאר נחלת המעמד העליון – כי כידוע, ידע הוא כוח).

     היום אנו יודעים שהציורים (כ-700 במספר) נחלקים לקבוצות אחדות: סימנים אלפבתיים (כמו בכתבים המודרניים), אידיאוגְרָמות (למשל ציור של שמש המבוטא “יום”), פונוגְרָמות (ציור של חפץ המבוטא בשמו אך יש לַשֵּם גם משמעות נוספת), מגדירים (למשל, ציור של איש עם ידו בפיו והנקרא “רעב”), סימני שֵׁרוּת (המורים: “התייחס לסימן כפשוטו”) ומשלימים פונֵטיים ( כדי ליָפּות את הסימן הקודם או להשלים ויזואלית את צורת הטקסט). כיוון הקריאה הוא תמיד אל מול פני הציור – ומבחינה זאת כללי הציור המצריים מקילים, כי בעלי החיים ובני האדם תמיד מצויירים בפרופיל; עקב נוהל זה, המצרים כתבו בכל הכיוונים, כנראה ללא שום בעיות. שם הפָּרְעֹה וחלק מהתארים שלו מצויים תמיד במסגרת – בתקופה העתיקה במסגרת מלבנית ויותר מאוחר בכעין עניבה סגלגלה-מוארכת עם קשר.

     וכל זה עדיין כלום: במצרית אין תנועות ואין “ניקוד”, ולכן בחלק מהמקרים החוקרים נעזרים בשפה הנוּבִּית העתיקה, הדומה במקצת למצרית והכתובה ביוונית. בשאר המקרים מקובל כי מבטאים בשרירות פשוט בסֶגול.   בתקופות הקדומות גם לא השתמשו בסימני ידוּעַ (כמו – להבדיל – ברוסית היום). סדר המלים במשפט תמיד קבוע = פועל-נושא-מושא: “השמיד צבא את אוייב”; גם לא קיים מִרְווח בין מִלָּה למלה,    ולשם כך  נעזרים במגדירים (וראו לעיל) כי הם נכתבים תמיד בסופהּ; ועוד דוגמאות – כדי לציין “כפול” או זוגי – כותבים פעמיים את ההירוגליף, והכתיבה של המונח “רבים” מבוצעת בכתיבת הציור שלוש פעמים; לכתיבת הכמות “שְׁלִישׁ” מגייסים את ההירוגליף שמתאר עין (שהיא עינו של האל הורוס המסמלת שְׁלֵמוּת) ומתחתיה שלושה קַוְקַוִים קצרים בְּשׁוּרָה.

     במדע האגיפטולוגיה (= חקר מצרים) מקובל להֵעזר בכתיב האנגלי כדי לתמלל את המצרית, לכן – כותרת הרשימה שלעיל תיכתב ותיקרא כך (בניקוד בסֶגולים):                                                                                    

  dd  s  gr  st      מְדַבֵּר אִישׁ לִשְתוֹק אִשָּׁה      ובעברית – האשה שותקת כאשר הגבר מדבר… (= פתגם מצרי).

מאת תמר הירדני – יצרתי בעצמי מפתח כתב חרטומים

הכתיבה ההירוגליפית נלמדה במצרים העתיקה בבתי-ספר מיוחדים לבני הכוהנים והאצולה ונמשכה, עקב מורכבותה, כחמש שנים. לעומת זאת, נראה כי הכתבים הפשוטים שהשתלשלו מההירוגליפים היו די-נפוצים, ובמצרים נתגלו הוכחות לכך כמו כתובת הגרפיטי המשעשעת שנתגלתה בפינה נסתרת במערת קבורה ונכתבה בפחם על הקיר כנראה בידי אחד החוצבים: “{שם פרטי} חַפֵּה עלי – נאלצתי לצאת לסידורים”…

     התקופה הארוכה שהשפה והכתב המיוחדים שימשו בעמק הנילוס, יצרו בתוכם – מטבע הדברים – תהליכי התפתחות פנימית מחד גיסא ושינויים מבניים מאידך גיסא. שינויים תרבותיים (סגנונות בניה, שימוש בחותמות-גליל ומעבר לחותמות דמויי-חיפושית ועוד) חלו על סף האלף השלישי לפני הספירה, עם יסוד קשרים ישירים למסופוטמיה בהפלגה מחוף מזרח אפריקה. חלק מהשינויים חלו במהלך האלף השני לפני הספירה, כאשר התחוללה חדירה מאסיבית מתועדת של אוכלוסיה ממערב אסיה אל הדלתא של הנילוס; השפה המצרית שייכת לקבוצת השפות החַמיות (המוכרות בעיקר מאפריקה), ונראה שאז ספגה לתוכה מילים ומושגים רבים שמקורם בקבוצת השפות השֵׁמיות, ואולי אפילו שינויים מבניים: במילון המצרי, שערך אלן גרדינר בספרו הענק “דקדוק מצרי” (1927), ניתן לאתר עשרות מילים ושורשים בעברית (שהוסבו למצרית הירוגליפית) יש גם לציין כי מלים לא מעטות במצרית עתיקה עשו את דרכם לעברית (כמו למשל “תמסח”, שהוא תנין הנילוס). תקופת שינוי נוספת במערכת ההירוגליפית ניתן להבחין  מהתקופה ההלניסטית ואילך, במאות האחרונות של האלף הראשון לפני הספירה, כאשר העולם העתיק נפתח למצרים הפרעונית והיא – אליו: חלק מסימני הכתב יצאו מהשימוש וחדשים נוספו והתרבה השימוש במילים שמקורן זר.

     לסיכום, כדאי לזכור כי תמיד הדלתא הנרחבת נפרדה מעמק הנילוס הצר והארוך, ובחלק מהזמן העתיק אפילו שררו יחסי-איבה בין שני החלקים; שֵׁם הארץ, “מִצְרָיִם” בעברית הוא זוגי ומבטא את נקודת המבט הזאת של המגיע מבחוץ אל עמק הנילוס.

                                                               דן גזית, 13/1/21

2 תגובות

  1. ורדה אסיף חבר הגב

    תודה, מעניין מאוד.

  2. אורה גזית - חלומות שמורים הגב

    עכשיו אוכל לפענח את החרס שהשאירו לך החבר’ה בחפירות בניסיון רמאות כושל 🙂

השארת תגובה ל-ורדה אסיף חבר

ביטול