היה זה בראשית האביב של שנת 1998. יצאתי, יחד עם רינה הברון – הסופרת ואשת ידיעת הארץ מקיבוץ בארי – לשיטוט-בדיקה במרחבי מִכרות הגֹופרית הנטושים מערבית לקיבוץ. להזכיר – אלה היו מכרות פתוחים והיום נותרה מהם רשת של תעלות רחבות ועמוקות, כרויות בתוך מרחב גבעי צהבהב. תוך כדי סיורנו הִבְחַנּוּ לא הרחק בדמות גבר, הניצבת בראש גבעה והעוקבת בעניין אחרי מעשינו. ניגשנו אל האיש ופגשנו באדם מבוגר, לבוש בקפידה ובעל נוכחות מרשימה. ברכנוהו לשלום והוא ענה באנגלית. הצגנו את עצמנו וכך ענה: שמי הוא עִיסַאם א-שַׁאוּוָה מהעיר עזה, ובעבר הייתי בעל הקרקעות האלה! (*)
לא יכולתי להתאפק ושאלתי: האם יש לך קשר לראש העיר עזה המיתולוגי א-שאווה? – אכן, זהו דודי, הוא ענה, ואנוכי היום השר לענייני תכנון וקשרי-חוץ בממשלת הרשות הפלסטינית ברצועה.
התגלגלה שיחה ארוכה בין שלושתנו ברוח טובה ולבסוף עיסאם הזמין אותנו לבקרו בביתו. החלפנו מספרי-טלפון ונפרדנו בלחיצת-יד. לא ארכו הימים ושיחת הטלפון הגיעה – וכך רינה ואני התייצבנו בבוקר צח אחד במחסום ארז, תעודת הזהות שלי הוחתמה בחותמת אדומה (“מעבר ארז”) ועליה בכתב-יד המספר “573” (ועד היום, כשאני נזקק להציגהּ, תמיד שואלים אותי בהרמת גבה: מה יש לך לעשות ברצועה?…). עברנו חיש-קל לצד השני ושם המתינה לנו מכונית השרד של השר עם נהגו האדיב.
אחוזתו של עיסאם השתרעה בלב הרובע העתיק של העיר עזה וביתו המרשים היה טבול בחורשת עצי-פרי המוקפת בחומת אבן. עיסאם חיכה לנו בשער האחוזה ורעייתו האנגליה קבלה אותנו בבית בחביבות. האישה המעניינת הזאת (שלצערי שמה נשכח ממני) ייסדה בעזה קליניקה מודרנית לחינוך ילדים כבדי-שמיעה (שרבים כמוהם מצויים ברצועה, כנראה עקב תופעת נישואי-קרובים) והציעה לנו לסייר בקליניקה. כמובן שנענינו להזמנה והתפעלנו מהמוסד המדהים – בניין חדש וענק בן שלוש קומות (הבולט מתוך משכנות העוני) ובו מתחנכים עשרות ילדים פגועי-שמיעה לכישורי חיים: קניות במכולת ובשוק, ביקור אצל הרופא, זהירות בדרכים וכו’ – והכל תוך כדי משחקי-תפקידים. המוסד הזה הוקם בכסף אירופי (להזכירכם: עיסאם הוא השר לקשרי החוץ…) וכך גם הוא מוחזק.
כאשר שבנו לאחוזה מהסיור בקליניקה, עיסאם הזמין אותנו לארוחת הצהרים בביתו. כאשר סרנו לנטילת ידיים לפני הארוחה, עיסאם הציע לנו בחיוך מריר לטעום מהמים – ואכן היה להם טעם של מי-ים! אלה המים שזרמו בברזים בעזה ולדברי המארח שלנו, קידוחי המים של ישראל מסביב לרצועה הורידו בה את המפלס הטבעי של מי התהום עד כי מי הים חדרו לתוכהּ. עד כמה שזכור לי – לארוחה הצטרף גם בנו של עיסאם. אחרי מנוחה קלה, כולנו הסכמנו לצאת לטיול ברצועה, לא לפני שהרעיה הנציחה אותנו בתצלום משותף.(המצורף לרשימה).
לאן אתה מעדיף לנסוע כאן? שאל עיסאם, ולתשובתי – לשפך נחל בשור=עזה לים – גם רינה הסכימה. עיסאם התיישב ליד ההגה במכוניתו ובעצמו הסיע אותנו. התחלנו להדרים בכביש הטיילת לאורך שפת הים וצפינו בעשרות מגדלי הדירות החדשים שצצו לאחרונה לאורכה בצפיפות-יתר. זאת היא השקעה של הון ממדינות המפרץ, בעיקר קטארי אך גם סעודי, הסביר עיסאם ומנימת דיבורו לא השתמעה שביעות רצון יתירה מהמראה.
משם המשכנו דרומה לשפך; זהו מראה מרשים וגם מדגיש היטב את מעלתו של האתר עוד מימי קדם: הקילומטר האחרון של הנחל (ואולי יותר) הפך לנהר רחב-ידיים, המאפשר לספינות להפליג פנימה, אל לב היבשת, וכך מעניק מפלט ומרחב-עגינה בעת סערות וגם גישת-טעינה ופריקה מוגנת בנקודות שונות לאורכו.
את הקטע האחרון של הטיול סיכמנו בשיחה ממושכת בדרך חזרה למחסום ארז. שם נפרדנו לשלום. שנים אחדות לאחר מכן נפטר עיסאם א-שאווה.
רשימה זאת מוקדשת לזכרו.
דן גזית.
6.6.2020
(*) מסתבר כי עיסאם היה אחד מבעלי ההון הערביים שחברוּ לוויליאמס בהקמת החברה לפיתוח המכרות – ראו באתר “אבני גזית“, בפוסטים “מכרות הגפרית והמפעל ליד בארי” ו”מי אמר שלא כל הנוצץ, זהב הוא“.
היי דן מה שלומך?? טוב לקרוא מדי פעם סיפורים\חויות מרתקים כמו שרק אתה יודע לספר!!
שמור על קשר!!
מועדים לשמחה ובריאות איתנה!!,ויקטור.
הלוואי וסיפורים כאלה היו יכולים לראות גם היום.
מעניין מה עלה בגורלו של המרכז לכבדי שמיעה.
סיפור אמיתי מהחיים שהיום נשמע כמו אגדה יפה.
דן, כמה טוב שהייתם פתוחים גם להתוודע לאותו מטייל אנונימי בתחילה וגם להיענות להזמנתו בהמשך.
הלוואי שנחזור אל ימי השפיות והשלום!
*תודה לאורה שהפנתה אותי אל הפוסט הזה!
תודה לך הגר ושנה טובה!