זאת (2023) השנה השנייה שבה חוזרת אלינו המשלחת הארכיאולוגית מבוסטון שבארה”ב, כדי להמשיך ולחפור במה שמכונה “מצד רומי”. הוא מצוי בשוליים הצפוניים של האתר הנרחב באר שמע (אתר מספר 160 במפת אורים, מפה מס’ 125 בסקר ישראל)(*). החפירה, הכוללת בינתיים ריבועים ספורים בלבד, מתבצעת בהתרוממות מלאכותית (“תל”) מעל פני המישור הנרחב ממזרח לכביש אורים-צאלים (כביש 234); בעיקרה, ההתגבהות – מעל לשני מטרים מפני המישור – נוצרה מעירום שכבת החול-ליס שבעבר נחפרה סביב ריבוע שמידת צלעו כשבעים מטרים, המתנשא מעל המישור. בסקרים שערכתי בשטח במהלך שנות ה-70 של המאה הקודמת, התגלו בראש ה”תל” שרידים דלים של כנסיה מהתקופה הביזנטית, אך בשוליו נלקטו חרסים מהתקופה הרומית ובצבצו אבני גזית גדולות.
יש גם לציין כי במישור שבין המצד לבין כביש 234, תיעד הארכיאולוג רם גופנא בראשית שנות הששים של המאה הקודמת מספר מבני-אבן (כנראה של בדווים משבט אבו-סוסיין). מאוחר יותר, מבנים אלה פורקו ואבניהם נלקחו לשימוש בפארק אשכול.
מאחר ואתרים דומים התגלו מזרחית ומערבית לאותה התגבהות הנזכרת לעיל, במרחקים קצובים למדי (כ-3 קילומטרים זה מזה), ניתן בהחלט להסכים עם הצעתו של ההיסטוריון אלברכט אלט משנות ה-30 – להעניק לאתר את השם הרומי העתיק בירוסמה. האתר מצוי על גבול (בלטינית “לימס”) הפרובינציה, וכינויו הראשון בעברית היה “באר צמא”, אך “באר שמע” נבחר כתרגום הרשמי, בהיות “שמע” או “שמעון” כינויים מקראיים הקשורים לחבל הבשור. חוקר הלימס בנגב מרדכי גיחון שיתף אותי במחקריו כאשר עבד באזור.
החלוקה לפרובינציות (או “פרובינקיות” בפי אחדים – תלוי במבטא הלטיני של אז) הייתה אבן-יסוד במערכת השלטון המוניציפאלי של האימפריה הרומית. האימפריה שלטה אז סביב כל הים התיכון ועד כמעט מרכז אירופה; היא התבססה על שני עקרונות: האחד – הפרדה מקסימלית בין עמים, אמונות ושבטים בעלי פוטנציאל של סכסוכים ומריבות ביניהם והשני – יצירת ריכוזי הכנסות מאגרות ומיסים למיניהם שהוזרמו ישירות למושל הפרובינציה.
גם הגבול “שלנו”, שנמתח כמעט בקו ישר בין חאן-יונס במערב – דרך תל שרוחן (שעליו היתה מצודה הצופה על פני כל האזור) – ועד דרום ים המלח ממזרח, הוא גבול של פרובינציה; גם הוא מכונה בלטינית “לימס”, ובשמו המלא “לימס פלסתינה טרציה ערביה פליכס” לאמור – “גבול ארץ-ישראל השלישית, היא ערב המאושרת”.
בבדיקת מהלך הגבול הזה בולטים כמה ציוני-דרך עקרוניים: ראשית, הוא חופף לקו המשקעים השנתי הממוצע (גשם, טל) של כ- 200 מילימטרים (גם אז!) – עובדה שיש לה השפעה מכרעת לאופי הגידולים החקלאיים וליבוליהם (ויש לזכור שבימי קדם, רוב האוכלוסיה עסק בייצור מזון); שנית, אל השוליים הצפון-מערביים של הפרובינציה התרכז כל הסחר האדיר של “דרך הבשמים”, שאני מעדיף לכנותו “דרכי הסחר המדברי“, הוא הסחר שהזרים את אוצרות המזרח והדרום לאירופה (ומכאן כנראה הגיע הכינוי “ערב המאושרת”) ; ושלישית – מהלימס הנזכר לעיל ודרומה משתרעת ארץ הנוודים, שבו לאוכלוסיה הנודדת, דוברת הערבית, היה שלטון ללא מצרים וחוקתה ומערכת השיפוט שלה מיוחדות. קיים גם צורך תמידי להשגיח שהנוודים לא יפצחו במסעי-שוד צפונה, לארצות יושבי הקבע. שרידי הכנסייה שעל פני האתר אולי רומזים למאמצי השלטון הביזנטי להשליט את הנצרות על הנוודים (בעיקר בעזרת פיתויים חומריים) כדי להבטיח את נאמנותם ואת גבול הממלכה אל מול פני המדבר.
וכאן המקום להעיר – אם ב”ארץ-ישראל השלישית” עסקינן, מהן הראשונה והשניה? ובכן, “ארץ-ישראל הראשונה” כונתה פלסתינה פרימה, והיא כללה את המחוזות שבהם היה רוב מוחלט של יהודים: יהודה, שומרון והדקפוליס (עמק בית שאן, הגולן והגלעד); “ארץ-ישראל השניה” כונתה פלסתינה סקונדה, והיא כללה את המחוזות שבהם היה רוב מוחלט של שומרונים, צאצאיהם של אלה שנקראו כותיים – יושבי עמק החוף והגליל. יש לציין כי הישובים הגדולים מאוד (“ערים”) חרגו מכלל השיפוט של הפרובינציות וזכו למעמד מוניציפלי מיוחד.
החלוקה הזאת של הארץ בוצעה בשלבים לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא והחזיקה מעמד כמעט ארבע-מאות שנים. יש להניח, שהמשך החפירות של המשלחת “שלנו” (הם הבטיחו לחזור גם בשנה הבאה!) יבהיר את התמונה הישובית גם בחבל הבשור התחתי במהלך האלף הראשון לספירה.
(*) החל מראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת, נחפרו שטחים אחדים ברחבי אתר באר שמע גם בידי דן גזית יחד עם ישעיהו לנדר (1990-91 , וראו באתר שלי “אבני גזית“) וגם בידי טלי אריקסון-גיני (2013).
דן גזית, יוני 2023
