ז ה י ר ו ת , ר ג י ש !

(חבל הבשור התחתי עדיין אינו מצוי על מי-מנוחות)

שאלה: במה מתייחדת סביבתנו משאר אזורי הארץ? תשובה: בגילהּ. ממבט ראשון, זוהי פתיחה מוזרה במקצת, אך העובדה עצמה היא בהחלט נכונה: מבחינה גיאולוגית, חבל הבשור התחתי הוא האיזור האחרון בארץ שעלה מהים ושמאז נשאר מחוצה לו.

הצצה במפת ארצנו תזכיר לנו כי החבל שלנו הוא המערבי ביותר בישראל; מכיוון שתנועת הים הנסוג (לא ברציפות, אבל בהתמדה) היא כללית מערבה – ברור שאנו דורכים על כברת-ארץ צעירה למדי: כה צעירה, עד שניתן לומר בוודאות שהיא עדיין נוצרת. באזורים שממזרח לנו, המצויים עשרות ומאות מליוני שנים מחוץ לים, תהליכי הארוזיה המשפיעים על התשתית (משקעים, טמפרטורות, נגר, סחף, רוחות ודומיהם) הספיקו כבר לעצב את הנוף. הגדרת המפתח למצבה של התשתית הצעירה שלנו היא “עדיין בתהליכי התייצבות והתעצבות”.

העצם הגיאוגרפי הדומיננטי פה הוא ערוץ נחל בשור, שהוא הנחל הצעיר ביותר בארץ. לפניו זרם בתוואי דומה, אך לא זהה, נהר קדום; נחל בשור הנוכחי – צעיר שעדיין לא נרגע –  הולך ומתחתר בתוך משקעי האפיק הקדום בקצב ממוצע של שני מילימטרים בשנה. ההתחתרות הזאת מנמיכה את בסיס הסחיפה של גדותיו וכך מגבירה את קצב סחיפתן. אתרים עתיקים סחופים על גדות הנחל והשוואת תצלומי-אוויר מצביעים על התקדמות הבתרונות לתוך המישורים בקצב ממוצע של כמעט מטר אחד בשנה. זרימות שטפוניות “מגרדות” שולי מצוקים בגדות הנחל ומידי חורף הם מתמוטטים לאפיק: הדוגמה הבולטת היא תל גמה ליד רעים, שמאז שפסק בו היישוב נסחפה כמחצית משטחו. דוגמה נוספת היא הארוע השטפוני משנת 1991 שפילס אפיק חדש לנחל בשור סמוך לחורבות חלוצה (או ביתר דיוק – חזר לזרום באפיק עתיק אשר ננטש בעבר הרחוק). פעילות בלתי מושכלת של אנשים (כורים, חקלאים, “משפצי נופים”) גורמת להחשת תהליכי הסחיפה: צינור “מקורות” שנפרץ סמוך לבאר רבובה בראשית שנות ה-70, חרץ במישור ערוץ עמוק הקיים עד היום; הקמת מאגרי-מים ונטיעת פרדסים מאסיבית בגדות הנחל יצרו תהליכי-סחף חדשים.

לא רק הנחל עדיין לא התייצב: גם מישורי החבל מצויים בעיצומה של התהוות; בעקבות סופת חול או אבק אנו מסירים את המשקעים מהמדפים בבית, אבל בחוץ – אין מי שינקה, האבק מצטבר ופני השטח מתרוממים במילימטר אחד בממוצע בשנה. אולי זה נשמע זניח, אבל תחשבו על כך שפני הקרקע מימי הבית השני כוסו מאז בשני מטרים של אבק.

במהלך סקר ארכיאולוגי שבצעתי במשך עשרים וחמש שנים בחולות חלוצה המכסים את השוליים הדרומיים של אזורנו, למדתי שגם החולות הללו אינם מיוצבים לחלוטין. מקטעים גדולים מהחולות עדיין מתקדמים לצפון-מזרח בקצב ערני; ואל יהא הדבר קל בעיניכם: בחודש נובמבר 1976 נצפתה ותועדה חולית (דיונה) אדירה שהגיחה מדרום-מערב במהלך סופת-חול שנמשכה יומיים וחצי. החולית הזאת כיסתה שדות בשכבת-חול בת 40 ס”מ (מעל גובה הממטירים!) ונעצרה רק במדרון גדת נחל בשור תוך הצרה משמעותית של האפיק.

למותר לציין כי מאז שהגיעו אלינו מי המוביל הארצי ואחריהם מי השפד”ן, התרחבו עד מאוד השטחים המושקים, הוקמו מאגרי-מים אדירים ובעקבות האיוד המוגבר עלתה רמת הלחות באוויר והיא מצידה משפיעה על קצב האירוזיה ועוצמתה.

ומה בעצם רציתי לומר ? רציתי להדגיש כי זכות גדולה נתגלגלה לידינו, תושבי האזור: לחיות בהווה, אך לחוות תהליכים גיאולוגיים שהסתיימו כבר לפני רבבות שנים באזורים אחרים בארצנו הקטנה. האדמה מתחתינו עדיין לא רגועה. גם אנחנו חייבים להיות לא רגועים, להתייחס ביראת-כבוד לתשתית ולשקול היטב לפני כל התערבות בשטח ובנוף.

דן גזית

פורסם לראשונה ב”שטוצר” , גיליון 3.