(נו, אז מי התגורר פה פעם???)
“פלשתים”; מונח טעון, תלוי במחקר הנופל לידיך: החֵל מגוי פרוטו-יוני ממוצא אגאי שגבריו תמירים (בלונדינים עם עיניים כחולות ?..), בעל תרבות שלטונית וחומרית גבוהה ששלט על רוב ארץ כנען דורות אחדים, עבוֹר דרך מקבץ שבטים ומשפחות ממוצא אָנָטולי (“תורכים צעירים”?..) שחלקם השתלב לְאִטּו בברית שבטי העברים בכנען (ואפילו תרמו לנו את שאול כמלך) וכלֵה בגידוף נמלץ בשפה האנגלית. מאחר וחבל הבשור התחתי אולי היה כלול בפלשת המקראית (או לפחות משיק לה) – כדאי להקדיש לנושא מלים אחדות.
המקורות הכתובים החוץ-מקראיים היחידים הנוגעים לפלשתים בארץ הם טקסטים מצרִיים המונים אותם, יחד עִם עממים נוספים (“גויי הים”), כמתיישבים לאורך החוף בימי השושלות ה-20 וה-21 (המאות 13-11 לפנה”ס). המקרא מרחיב את אזורי שליטתם – כמאה שנים מאוחר יותר – גם לשפלה, לקטעים בהר יהודה מצפון ומדרום לירושלים ולעמק בית שאן; המקרא גם מונה את חמשת מרכזי השלטון של הפלשתים בחוף ובשפלה (ברית של ערי-מדינה ?) – עזה, אשקלון, אשדוד, עקרון וגת. הפלשתים עצמם לא השאירו, בשלב הקדום, כתבים בעלי תוכן היסטורי או גיאוגרפי (ויש הטוענים שטקסטים קצרצרים אחדים בני התקופה, שעדיין לא פוענחו לשביעות רצון רוב החוקרים, הם כתבים קדומים של אותם גויי-ים).
כדי להעריך את גבול התפוצה הטריטוריאלית של הפלשתים (בהתנחלות או בכיבוש), עלינו להעזר במתודה הארכיאולוגית (הלא-מדוייקת) של תפוצת התרבות החומרית המשוערת שלהם, מנהגי הקבורה ובעיקר בתפוצת הקירמיקה הפלשתית המיוחדת שהמחקר מאפשר לקבוע בדיוק רב גם את מוצא חומר הגלם שלה. בשיטה זו זוהתה “טביעת האצבע” של גויי הים באתרי-מפתח איסטרטגיים בארץ כמו יפו, מגידו, בית שאן, לכיש, גזר, בית שמש,שילה, אפק, קסילה, דאר ועכו וגם באיזורי השרון, עמק יזרעאל ואולי גם בעמק הירדן התיכון.
ומה אצלנו ? קירמיקה פלשתית מצויה בעשרות תִּלים ואתרי-פרזות בעמק החוף הדרומי ומזרחית לו, עד הדום ההר; אך ככל שמתקדמים מזרחה, יורד אחוז הקירמיקה הזאת במכלולים המקומיים (ה”יהודאיים”). האם תופעה זאת רומזת שכלי-החרס הפלשתיים הגיעו לאיזור תוך מסחר גרידא עם פלשת ובאופן טבעי – ככל שקרובים יותר בתי היוצר אל הצרכן, כן ירבו הכלים היפים הללו במטבחו ? וכדי להרבות מבוכה, במקביל צצו בתי-יוצר מקומיים שחיקו בהצלחה את התוצרת הפלשתית המבוקשת (=זיוף מותגים קיים פה תמיד: כבר לפני כ-6000 שנה יצרו בחולות חלוצה חרוזים מקליפות ביצי יענה, הנפוצות שם למכביר, כחיקוי זול לחרוזי שנהב…).
בחבל הבשור התחתי אותרו עד כה כ-40 אתרים שבהם קיימים שרידים מתקופת הברזל א-ב (המאות ה 8-11 לפנה”ס, התקופה שבה היתה פלשת קיימת כישוּת אתנית ומדינית): 5 ישובים מבוצרים על תלים, כ-20 כפרים קטנים והשאר שרידי מאהלים (בדומה להגדרה המקראית “עיר, בנותיהּ וחצריהּ”). כלי החרס הפלשתיים היו נפוצים בישובים המבוצרים, בכפרים נמצאה כמות קטנה ובמאהלים – חרסים פלשתיים ספורים. האם התלים היו מרכזי-שליטה פלשתיים או סתם מרכזי-ייצור ושיווק של קירמיקה ? בכל מקרה, מי היתה אוכלוסיית האיזור שנזקקה לכלים אלה ? האם היא היתה הומוגנית או שהתגוררו בחבל קבוצות אתניות אחדות ? האם העדפה של כלי-חרס מסויימים מצביעים על תרבות ואתנוס ?
התשובות עדיין אינן מספקות והחוקרים ייאלצו להמשיך ולהתמודד עם השאלות הללו, עד שנדע להתוות על מפה את גבולה המזרחי של דרום פלשת המקראית.
דן גזית
– אחרית דבר: בשנים 2008-2007 חשפה הארכיאולוגית פרחיה נחשוני מקדש פלישתי בישוב על גדת נחל פטיש. אני מניח שבעתיד הקרוב נשמע על השפעת התגלית החשובה הזאת על הנושא שהוצג לעיל.
פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-12”