(שמות בעלי משמעות שלילית שהיו נפוצים בעבר בחבל הבשור)
אוֹנוֹמַסְטיקה – כך מכוּנה מחקר מקורם של שמות פרטיים ושמות מקומות; “השמות המוענקים למקומות, משרתים כיוצרי-זהות בין האישים או החברות המעניקים אותם לבין המקומות עצמם” – ועד כאן התיאוריה. בשמות הערביים של מקומות בארץ בולטות המגמות לשמר שמות עתיקים ולשקף את הסובב הגיאוגרפי, קרי – את תבליט הנוף, הצומח והחי.
בדיקת שמות המקומות טרם ההתיישבות העברית החדשה מגלה שתי תכונות ייחודיות לנגב: לרבים מהשמות שבו היתה משמעות שלילית שעיקרה רעב וצמא, מחלות ויאוש; למשל באר-אורה, שכונתה בפי הבדווים ביר חנדיס – “הבאר הקודרת”, ושמהּ החדש הוענק לה כדי להאיר את החשכה… התכונה הייחודית השניה לנגב (ובעיקר לנפת באר שבע) באונומסטיקה היא חוסר הידיעה של המחקר בימינו על מקורם של שמות רבים בהשוואה לאיזורי הארץ האחרים.
באדיבות ארנון אבנילהלן מדגם מייצג של שמות שליליים מאזורנו ונתחיל משלושה כפרים בסביבת מבועים: כופַח’ה = “המוּכּים” (בערבית) או “הבּוּרים הארורים” (בתורכית עות’מאנית); מוחרקה = “השרופים”; זחיליקה = “הגולשת” (בערבית) או “המורעלת” (בתורכית עות’מאנית); בקרבת צומת גילת הכפריר כַּאוּכָּה = ריב, מדון (בתורכית); שמו הראשון (*) של הכפר רואֵביה (שפרושו “חרקים, ארבה” בערבית), מצפון לגבולות, היה אל-חודרי = “החשוכים”, ולידו הנביעה עין אל-קַמְלֶה = “מעיין הכּינה” (בערבית) או “מעיין היגון” (בתורכית עות’מאנית); ממזרחהּ חִ’רבת אל- פַאר (חורבת באר שמע) = “חורבת העכבר” ואל החורבה נושק ממזרח נחל – ואדי אל-קוף (בתורכית: “הדל, הבּוּר”); מדרום לחורבה – ביר א-סּאני (באר אסנת) = “הבאר הבאושה”; משם מערבה אל ביר שֶנֶק (באר צאלים) = “הבאר החנוקה” (בערבית) או “באר הלסת התחתונה של הגולגולת” (בתורכית עות’מאנית; במעט דמיון, אולי ניתן לראות בכינוי הזה את המִתאר של עיקול הנחל ושיני הבתרונות בגדתו!). ממזרח לאופקים – ח’ פְטֵיס = “חורבת פגרים” ומדרום להּ הכפר אל-חַאסֶף (חורבת חשיף) = “העירומים”; ליד כיסופים – ביר א-נַּח’רור = “באר הרקבון”; ביר הדאג’ (ליד אשלים) – “באר האסון” (תורכית)…
יש להודות שהרשימה הזאת משרה דיכאון ולא מסתבר שכל השמות הללו הוענקו בהתנדבות על ידי האוכלוסיה המקומית. נראה שאכן ניכרת כאן “עבודה תורכית” והכינויים התורכיים יוכיחו (ועל שיטת הכפייה של שמות “מבחוץ” ואם היא היתה מקובלת גם מחוץ לצפון הנגב יש עדיין להתעמק); וכך – אולי מחוסר מודעות לאפשרות שהשמות כלל לא ערביים – נולדה ההגדרה המחקרית “שמות ללא פירוש”. את רוב השמות הללו אנו מכירים ממפות שערכו חוקרים ונוסעים אירופיים ויש להניח שכאשר שאלו את מורי הדרך או את הדיירים לשמו של מקום, הם קבלו את השם ה”רשמי” – מתוך יראת השלטון – ולא את השם האותנטי שבו השתמשו בינם לבין עצמם; השמות הללו כנראה אבדו לנצח.
ואם נחזור לכותרת שלעיל נווכח שאין חדש תחת השמש: גם הבאר “שטנה” היתה בחבל הבשור התחתי… (ולפי המרומז בספר
שמות, פרק י”ז, גם בצפון סיני היתה תופעה כזאת – וראה “מסה” ו”מריבה”).
דן גזית
* * *
– חלק מהשמות הערביים שהוזכרו ברשימה תורגמו על ידי ידידי החוקר יהודה זיו ואני מודה לו על עזרתו. תודה גם למורתי לתורכית מגי לאה אזריד. מקור שמות נוספים של עצמים גיאוגרפיים באזורנו מצוי עדיין בתהליכי בדיקה.
– להשלמות ולהרחבת הדעת בנושא – ראו ב”אופקים בגיאוגרפיה” 83, אוניברסיטת חיפה 2013.
(*) מדוע הוחלף שם הכפר בראשית המאה ה-20 ? האם זאת עדות להחלפת האוכלוסיה שלו? העניין עדיין בבדיקה.
פורסם לראשונה ב “ככה זה , גליון 7”
דן, האין כינויו של ‘כביש הרעב’ נכון גם הוא לרשימתך?
עכשיו נדון כביש הרעב בעניין רב ע”י המחלקה לתקשורת במכללת ספיר, ותובנות והארות שטרם נאמרו, רצויות לעושים במלאכה, וביניהם, ליאור אורון מקיבוץ מגן – שכן לכביש, ומלקט מידע על אודותיו.