במהלך המאה ה-19 “גילו” האירופים את הנגב ואחדים מחוקרי המזרח עברו דרכו, מובלים בידי מורי-דרך בדווים. אותם מדריכים הקפידו לנוע בדרכים הראשיות ולהמנע מלחדור לטריטוריות של שבטים לוחמים, אך את חבל הבשור לא חצו דרכים ראשיות וברוב התקופה ההיא התחוללו בו קרבות בין השבטים; וכך, רק חוקר אחד שהשכיל לנצל הפוגה במלחמות, זכה לסייר בו והותיר תיאור מפורט, ייחודי וחכם, על שראו עיניו.
היה זה ויקטור הונורה גֶרֶן (Guerin), ארכיאולוג ומזרחן יליד פריס, שביקר בארץ שמונה פעמים בין השנים 1852-1888 ופרסומו
החשוב ביותר הוא “תיאור גיאוגרפי, היסטורי וארכיאולוגי של ארץ-ישראל” ב-7 כרכים (חלקם תורגם לעברית). בזכותו של גרן קבלנו תמונת-מצב נדירה של אזורנו ואוכלוסייתו; סיורו בשנת 1863 ב’מדבר אבות העברים’ (לפי הגדרתו) התבצע ברכיבה על סוס, בליווי שני שומרי-ראש ושלושה שֵיח’ים ממטה החנאג’רה, בחוּמו הכבד של חודש יוני. בתיאור המסלול נעזר גרן במצפן ובמדידת דקות-רכיבה.
בבוקרו של ה-5 ביוני, בשעה 5.45, יצאה המשלחת הקטנה מעזה דרומה, חצתה את נחל בשור מערבית לשיח’ נבהן ושוב חצתה
את הנחל ליד חורבת גררית שטבלה בשדות חיטה ומשם פנתה דרומה, דרך ‘שדות מלפפונים, אבטיחים וטבק’ וחורבות כפרים אל מאהל החנאג’רה ושם לנו. למחרת, דרך שדות חיטה, הגיע גרן לתל גמה, ומשם דרומה – תוך מעבר לטריטוריה של מטה הת’ראבין – לאיזור מאגר חולית והמישור בואך אורים. גרן מציין כי התבואות במישור זה סבלו קשות באותה שנה ממפגע הנברנים, ולדברי המקומיים כל היבול חוסל. בשעה 8.20 הגיעו לעין שלאל (בפארק אשכול) שהָמָה מבדווים ובהמותיהם; כאשר שתו גם אנשי גרן – זכו לביקורו הזועף של שיח’ אבו סִתָּה ממעון, שהגיע ‘בלווית פרשים חמושים לברר מיהו הזר המסייר בתחום שבטו’.
בצהרים טִפֵּס גרן על תל שרוחן וציין שעל פסגתו מצוי בית קברות של בדווי הת’ראבין (ומעניין שהארכיאולוג ו’ מ’ פ’ פיטרי, שחפר בתל בשנת 1928, כלל לא ציין עובדה זאת בדוּחַ !). הלאה נעה החבורה דרומה לאורך נחל בשור, דרך כפרים חרֵבים; בסביבה הזאת הראו הבדווים לגרן כיצד הם מפיקים סבון מאפר הצמחים יפרוק המדבר ונואית קוצנית. בבאר אסנת, מיד עם המעבר לנחלת מטה העזאזמה, ‘הצטופפו בדווים רבים, בני שבטים שונים, ובעיקר בני עזאזמה ושפעת גמלים, סביב חמש או שש גומות שנכרו בוואדי והמים מבצבצים בהן’ [בשנת 2004, דחפור צה”לי הרס את האתר אף שהיה מוכרז כשמורת-טבע]. ב-7 ביוני, ב-15.30, הגיע גרן לחורבות חלוצה והתרשם כי כבר אז סבלו קשות משוד אבני-בנייה ומחיטוט אחר מטמונים. למחרת אחר הצהרים נכנסה המשלחת לנחלת מטה התיהא ובין חלקות דוּרה ושעורה – נחתה בבארות באר שבע.
ב-9 ביוני יצא גרן מבארות באר שבע חזרה לעזה במסלול מקביל ונע לאורך נחל פטיש עד שחזר לנחלת החנאג’רה, ליד חורבת פטיש. שם לן ולמחרת, דרך שדות דורה נרחבים, הגיע לתל הרור; משם נע מערבה לאיזור בארי בדרכו לעזה לאורך שדות חיטה בעיצומו של הקציר.
בתיאור אזורנו בשנת 1863, גרן הנחיל לנו – מלבד שמות של שבטים, חורבות עתיקות ונחלים – גם ארבע תובנות חשובות בגיאוגרפיה ההיסטורית של חבל הבשור דאז: נטישת כפרים כתוצאה ממלחמות השבטים, תפרוסת צפופה של שבטי בדווים, עיסוקם בחקלאות נרחבת ומגוּונת על אף היותם נוודים למחצה והעדר נוכחות של נציגי השלטון העות’מאני, “בעלי הבית” דֶה-יוּרֶה.
דן גזית
פורסם לראשונה ב “ככה זה, גליון-16”