(אנו ומצרים הרבה לפני גדר ההפרדה)
‘דרי החולות’ – כינוי קולע שהעניקו המִצרים הקדמונים לתושבי דרום חבל הבשור, שכניהם מצפון-מזרח; אף על פי ש-200 קילומטרים של מדבר צחיח הפרידו בין נביעות נחל בשור לדלתא של הנילוס – שליטיהּ מעולם לא חסכו מאמצים בטיפוח קשר בין שני חבלי הארץ האלה. זמן רב בטרם אוחדה מצרים כולה תחת שלטון מלך-אל אחד (בשליש האחרון של האלף הרביעי לפנה”ס), קיימות בדרום כנען עדויות ארכיאולוגיות על קשרים מסחריים ותרבותיים עם מצרים וכבר דורות אחדים לפני פרעוני השושלת הראשונה, משלו במצרים מלכים שהפגינו כוונות השתלטות על דרום כנען. השאלה המתבקשת: לשם-מה היו כל המאמצים הללו?
התשובה נעוצה במחסור מתמשך במצרים של חמישה מצרכי-יסוד חשובים שדרום כנען נתברכה בהם: שמן זית משובח, יין
מעולה, מלח (טהור ממרכיבים מרים) ואספלט מִיָּם המלח וכוח-אדם זול (‘עובדים זרים’). ניתן לחלק בהכללה את יחסהּ של מצרים לדרום-כנען לאורך כל התקופות לשני מצבים בלבד: בעיתות עוצמה וגיאות – מצרים כובשת ומספחת את האיזור, מנצלת אותו ולפעמים גם מייסדת בו מרכזי פולחן לאוכלוסיה מצרית מיובאת; בעיתות חולשה פוליטית וצבאית – איזורנו מייצא למצרים, בתנאי מסחר, את חמשת המצרכים הללו; בתמורה שילמו המצרים בזהב ממכרותיהם במדבר המזרחי, באֵטוּן (אריג כותנה מעוּלה, שקוף למחצה) ובחפצי אמנות, עשויים ממחצבים נדירים.
מועטים השרידים החומריים הגלויים לעין שנותרו בחבל הבשור מאותם קשרים ארוכים עם ארץ הנילוס. מלבד חפצים מִצריים שהועלו בחפירות ארכיאולוגיות או נלקטו מעל פני השטח וכיום ספונים במרתפי מוזיאונים – ניתן לבקר אצלנו בשלושה אתרים המפגינים קשרים אלה: שוּלֵי שטיח הפסיפס ברצפת בית הכנסת העתיק במעון מעוטרים בתשליב של פרחי לוטוס, “הפרח הלאומי” של מצרים העתיקה** (וכך גם בפסיפס של באר שמע, שלצערנו עדיין קבור באתרו ולא מותקן לתצוגה לציבור); בפאתו הצפונית של תל שרוחן, בתחתית הבור שהותירה החפירה הארכיאולוגית בשנת 1928, נראית שכבה רצופה של חלוקי-נחל בהירים, זהים בגודלם: זהו חלק מהריצוף בחצרו של ארמון המושל המצרי שהתנוסס בראש התל במאה ה-13 לפנה”ס.
האתר השלישי מכוּנה “תל עין-בשור” והוא מצוי במרכזו של פארק אשכול, מוקף בגדר בראש גבעונת. האתר נחפר*** בשנות ה-70 וה-80 ובשנת 1995 יצא לאור הפרסום המדעי הסופי. עיקרו של האתר (שכבה III) הוא בנין-לבֵנים בודד, שהוקם בסמוך לנביעות לפני כ-5200 שנים על-ידי משלחת רשמית שהגיעה ממצרים ותִפקד כתחנה לאורחות על אם-הדרך דרום-כנען – עמק הנילוס. בית-יוצר לתבניות חרס לאפיית לחם, מאפיה ומִבשלת-שיכר היו צמודים לבנין. בעת הגילוי והחפירה נחשב האתר ליחיד מסוגו מחוץ לעמק הנילוס, אך עם השנים הצטבר מידע, המקבֵּע אותו כנקודה אחת ברשת צפופה למדי של אתרי שליטה והתיישבות של המצרים בדרום הארץ בתקופה ההיא (לפני שנים אחדות נחשפה מתחת לחולות, דרומית לעיר עזה, עיר מצרית מבוצרת גדולה, מאוחרת אך מעט מזמנו של המבנה בתל עין בשור). בחודש אפריל 2008 נחנך שחזורו של אתר עין בשור ועתה הוא מוצג לציבור בלווית הסברים מאירי-עיניים.
ניתן להניח, שממשלת מצרים לא תדרוש הקמת אובליסקים (כמו באשדוד ובחמי-יואב) לגבי תקופות כל-כך קדומות…
דן גזית
* אפיטף – כתובת על מַצֵּבָה.
** פרח הלוטוס במצרים סימל פוריות.
*** החפירה נוהלה על-ידי רם גופנא ודן גזית מטעם אוניברסיטת תל אביב ואגף העתיקות והשתתפו בה, לסרוגין, יוסף (ג’ו) יחזקאל ורוברט (בוב) לוין מאורים ומתנדבים מישובים בנגב.
– בשנת 2007 החל להחשף (על-ידי אוניברסיטת בן גוריון בנגב) ארמון-מושל מצרי נוסף – בן תקופתו של הארמון מתל שרוחן – על גדת נחל בשור, דרומית ממאגר חולית. נקווה כי בשלב כלשהו יותקן המבנה לתצוגה לציבור.
פורסם לראשונה ב “ככה זה, גליון – 15”