במחצית השניה של המאה הט”ו, אירופה ואגן הים התיכון נקלעו לסחרור חברתי, תרבותי, פוליטי וכלכלי ענק: זה לא מכבר נחלצו בעור שיניהם מהמגיפה השחורה (שחיסלה כמעט שליש מאוכלוסיית העולם) – והנה הומצא הדפוס, הצבאות עברו להשתמש בנשק חם, הרנסנס פרח, התגלתה יבשת אמריקה, קונסטנטינופול – סמלו של העולם העתיק ונושאת דגל הנצרות – נפלה בידי התורכים, תנועות רפורמציה סיכנו את כס האפיפיור ועימו את הסדר העולמי הישן ונפתחו דרכי הסחר הימי למזרח הרחוק מסביב ליבשת אפריקה. פתיחת דרכי הסחר באוקינוסים התאפשרה, בעיקר, עקב שכלולה של הגליאה (Galleon) – ספינה רב-סיפונית ורב-תרנית המונעת במפרשים ובמשוטים במשולב ועמידה בפני משברי הים הפתוח.
הגליאות, שפותחו במקור באנגליה ובפורטוגל למטרות לוחמה ימית, אומצו עד מהרה על ידי מעצמות הסחר הימי שנאבקו במרחבי הים התיכון על המונופולים להובלת אוצרות המזרח אל אירופה הרעבה לתבלינים ולמותרות. סוחרי וונציה, שטענו לבכורה בסחר זה (ואכן זכו בה במהלך המאה הט”ז), ניהלו ארכיונים מפורטים שבהם תועדה פעילותם העניפה וגם פעילות מתחריהם – לשם מודיעין ו”ריגול תעשייתי”. מארכיונים אלה ידוע לנו על גליאות מקטלוניה – אז עדיין ממלכה עצמאית למחצה – שהגיעו בהפלגה ישירה לנמל יפו (בנמל עכו, הנמל הראשי בדרום הלבנט, היה בסיסם של המתחרים מוונציה ומגנואה).
מה חפשו הסוחרים הקטלונים בארץ ישראל של סוף המאה הט”ו, חבל-ארץ נידח למדי תחת השלטון הממלוכי המסוכסך עם שכניו? לפי הארכיונים הוונציאניים, הגליאות הקטלוניות הגיעו ליפו עמוסות בצמר גולמי ובאריגי צמר; ביפו החליפו את הסחורה האירופית תמורת כותנה ארץ-ישראלית ואם הזדמן להם – גם בתבלינים מהמזרח שנרכשו בשוק השיירות ברמלה. מסתבר, איפוא, שערכה של הכותנה המקומית – שבית גידולהּ היה בעיקר בעמקי זבולון ויזרעאל – היה כה גבוה בשווקי אירופה עד כדי הצדקת הפלגה לאורך כל הים התיכון. הרישומים בוונציה מצביעים על תדירות ממוצעת של גליאה אחת (המסוגלת להטעין כ-300 טון סחורה!) בשנה וחצי.
תנועת הסחר הזה בקו קטלוניה – ארץ ישראל נסתיימה בסביבות שנת 1520 מסיבה מעניינת: הקווים הארוכים שלה לא עמדו בפני פשיטות שודדי-הים (שבהם היו גם קטלונים!… פיראטים קטלוניים היו גם מעורבים במאבקים על הטריטוריות של קנדה במאה ה-16!) שפעלו בשרות הפרובינציות העות’מאניות שבמגרב; היו אלה ה”קורסרים” (Les corsaires) שהטילו את חיתתם על אגן הים התיכון מהמאה ה-16 ועד ראשית המאה ה-19.
דן גזית.
כתוב שווקי; צ”ל שוקי
צודק. תודה.