למעלה מ-65 שנה (עוד מהשרות הסדיר בצה”ל!) עוסק הנני בהדרכות טיולים, רובן ככולן בחבל הבשור. בראשיתהּ, הַדרכַתי היתה אינטואיטיבית לחלוטין. בשנות ה-70 נתקלתי לראשונה במאמריו של אברהם שטאל (בבטאוני החברה להגנת הטבע) על אודות מתודיקה של הדרכה – ושמחתי לחדד את תפיסותי בנושא רגיש זה; עצותיו של שטאל סייעו לי בגיבוש המתודיקה של הצגת אזור חבל הבשור, החד-גוני לכאורה, לאוכלוסיה שכבר “ראתה הכל” והזקוקה לגירוי קונספטואלי על מנת שתגיב בהתאם לכוונותי.
עם אלי שילר, המייסד והעורך הראשי של הוצאת אריאל שהיתה פורצת-דרך בידיעת הארץ, היו לי קשרים הדוקים והוא אף בא לבקרני בגבולות. במהלך השנים כתבתי עבורו מאמרים אחדים וכולם פורסמו בספריית אריאל. היו בינינו ויכוחים לא מעטים לגבי העריכה של רשימותי, ובעקבותיהם כיניתי אותו בחיבה “אלי המוהל”… יהי זכרו ברוך.
באדיבות הוצאת אריאל
להלן אציג שלושה פיתוחים “עצמאיים”, המותאמים לאזור המדובר וההופכים אילוץ לבילוי.
א.
התשתית של דרום חבל הבשור היא חולית (כיאה לשולי חולות חלוצה) וגם המשקעים שם מועטים (פחות מ-175 מ”מ בממוצע רב-שנתי); אי-לכך, מִמטרי החורף – שממילא בעיקרם דלף בלבד – כמעט ואינם מותירים אחריהם שלוליות או קטעים בוציים. מכאן, שזהו אזור אידיאלי ל”טיולי מטריות”! יש לתכנן מראש מסלול רגלי כזה ולהכין את המטיילים (ובעיקר את אוכלוסיית ה- “עזוב, לא בא לי; אני שונא להרטב; אני אחכה לכם באוטובוס. זה בסדר, הבאתי ספר”). זהו תענוג בלתי-רגיל לשוטט בגשם, מתחת למטריה, בין פרחים ועתיקות, משוחררים מהצורך לבדוק תדיר את מִדרך כף הרגל כשהעיניים פנויות לתור את הסביבה – עד האופק !
ב.
לית מן דפליג שאין כשקיעות השמש בחבל הבשור ליפעה ולהוד. ממנהגי הוא, בעיקר בימות הקיץ, לשלב צפייה בשקיעת החמה עם “טיול-לילה” בשולי הארץ הנושבת. לאחר תצפית בכוכבים המופיעים בהדרגה (ללא הפרעה מהילות-אור של יישובים) – אנו נעים לעבר שולי נחל בשור כדי “לצוד”, בעזרת הזרקור, בעלי-חיים בממלכת החשיכה. לא אחת קרה שבדיוק ברגע שבעל-החיים אמור היה להקלע לאור – הפציע מאי-שם מזל”ט או מסוק בקולות וברקים שחסלו את המופע בעודו באיבו. סטייה מקרית לעבר מאהל בידואי סמוך, בהמשך הטיול המאכזב, לימד אותי כי לצללית של חמור או כלב (המצויים תדיר ליד מאהל כזה) הניצודים בזרקור, קיים אפקט לא פחות דרמטי מאשר לכל דורס-לילה או תן “טבעיים”. במקרים מסויימים ניתן לתכנן “סטייה” כזאת מראש וההצלחה מובטחת.
ג.
השיטה ההאהובה עלי: חפש או חבֵּר אגדה / משל / מציאות הזויה / צ’יזבט ותתחיל בה כל הסבר; אחרי הרגיעה עם העובדות בשטח – כבר לא ישכחו אותן לעולם. דוגמה – באתר הזה (“אבני גזית”) בפוסט “צפירת הרפאים“: יש להתחיל בעובדות (הבדווים המהגרים ממצרים, כריית הבארות, מגוריהם ברצועת עזה היום), להתחיל לשלב עובדות בסיפור המדומיין (במלחמה הגדולה היו הרבה חללים; האנגלים מצטיינים בסיפורי רוחות) ואז לתת את ה”שוס” – (הצפירה הנשמעת עד היום) ולהישבע בשפמי למהימנות הסיפור (וכאן מגיעים לאנחת הרווחה והחיוכים).
דן גזית
טכניקות משובחות 🙂 אתה למדת מהם ועכשיו אפשר ללמוד ממך…