הייתי שם

(הרשימה להלן אינה מתייחסת לאוכלוסיה שהתיישבה – בעידוד המדינה – בגוש קטיף; למיטב ידיעתי, היא ייצגה חתך נאמן של היישוב החלוצי בארץ ישראל) 

כמעט עשרים שנה חלפו מהפינוי הגדול של ההתיישבות העברית במה שכונה אז “גוש קטיף”, או “הגירוש” לפי גרסת המוזיאון המכובד והמושקע במושב דקל (שהוקם להנצחת ההתיישבות ברצועת עזה שפונתה בהחלטת ממשלת ישראל). בימים טעוני-רגשות אלה אני קורא טקסטים חריפים המתפרסמים בעיתונות ושומע הצהרות מתלהמות בתקשורת, המגלגלים בעיסוק מתמיד של השוואה למה שקורה היום לאז, ושואל את עצמי – על מה הם מדברים? על אילו “שממות” שהחלוצים ההם באו להחיות ולאיזה “נחלת אבות” הם נחפזו לחזור ו”לגאול”?

    ברצוני להתייחס לטראומה הגדולה ההיא בשני מישורים – הרקע ההיסטורי והעדות האישית.

   נתחיל ב”נחלת אבות”: לתחומי ארץ ישראל, המכונים “נחלת אבותינו”, אנו משופעים במקורות, הן היסטוריים-חיצוניים (כגון רשימות טופוגרפיות של כובשים שחלפו בארץ) והן הלכתיים (כגון הלכות במקורותינו המונים אזורים הפטורים ממצוות השמיטה והיובל בהיותם “מחוץ לארץ”).

    בדיקת כל המקורות ההיסטוריים המצויים בידינו מוכיחה – ללא כל ספק – כי האזור המכונה כיום “רצועת עזה” מעולם לא היה מיושב בישראלים או ביהודים! גם לפי עדות המקרא מימי הבית הראשון, ישובי הרצועה היו יעד לפשיטות-שוד גרידא; בימי הביניים, נהגו הקראים בארץ – שהקפידו מאוד במצוות – לרדת לרצועת עזה כדי לרכוש מוצרי מזון הפטורים ממיסי השמיטה והיובל (בעיקר דגנים), בהיותם ב”חוץ לארץ”. הסיבה להוצאת הרצועה מתחומי ההלכות הקשורות לארץ ישראל היתה, כנראה, איכלוסה הצפוף ביחידות אתניות חזקות וצאצאיהן – פלשתים, כושים (או כשים)  ואולי גם עווים, שלא נכנעו להשתלטות הישראלית בימי יהושע בן נון.

    מקור נוסף למוצא אוכלוסיית הרצועה בימי קדם שהוא אפילו יותר   “אובייקטיבי” מטקסטים – הוא מדע הארכיאולוגיה. בכל החפירות שנערכו ברצועת עזה במהלך השנים, לא נמצא אפילו רמז אחד קטן לנוכחות התיישבות ישראלית \ יהודית בתחומיה לפני התקופה הביזנטית, וגם אז – רק בתחום העיר עזה. אמנם יש להודות כי “לא מצאת אינה ראייה”, אך אפילו לא רמז דק אחד?…

    ובעניין העדות האישית:

    אי-אז, בשנות השמונים של המאה הקודמת; אני שוהה בשרות מילואים במחנה כרם שלום; שעת-לילה מאוחרת, חלק מהחיילים כבר ישן והשאר מתארגנים במיטות. לפתע מתפרץ לצריפים שלנו קצין צעיר ( לא “משלנו”, אך הכרנוהו כאחד מפיקוד-הדרום), מדליק את האורות וצועק: ” אפ-אפ-אפ, יאללה, לקום כולם! מסדר עם נשק בחוץ בעוד עשר דקות!”. העיקר, עלינו על משאיות ונסענו כרבע שעה, ירדנו מהן למסדר נוסף שבו נאמר לנו שאנו בתחומי רצועת עזה, ועלינו לארגן מיד את הרובים לחצובות. ואז הקצין פנה אלי ונבח: “אתה – נשאר כאן ושומר על הנשקים” (הכוונה לכלי הנשק). והשאר – בואו אחרי!” – וכולם נעלמו בחשכה.

    לקראת הצהריים חזרו כולם בפנים אפורות וסיפרו לי. הם עסקו כל הלילה בגירוש מאות משפחות של בדווים שהתגוררו בשטח. חיילינו עזרו להם לעקור את יתדות האוהלים, להעמיס את בהמות המשא, להנהיג את עדרי הצאן ולכוון אותם הרחק מכאן. כשהבדווים יצאו, החיילים עקרו את המטעים – בעיקר גפנים ושקדים – ושרפו את הערמות. יותר מאוחר נודע לנו שחלק מהמגורשים התמקמו מחדש בקרבת הגבול עם מצרים, בואך רפיח, וחלקם עלה צפונה לאזור חאן-יונס (אחרי שנים, כאשר שרות המילואים שלי היה בהכרת השטח למילואימניקים חדשים ברצועה, פגשתי אחדים מהמגורשים ההם ושוחחתי איתם).

    כך נולדה ה”שממה” שמדינת ישראל שלחה ליישב בגוש קטיף.

    והערה קצרה לסיום: עקב כל האירוע, הענקנו לקצין ההוא מפיקוד הדרום את התואר “המפקד חניתה”, על שם העלייה להתיישבות בחניתה שבצפון בימי ה”מאורעות”…

                                                                           דן גזית, 6.8.23