זמן לא רב מסיום מלחמת העצמאות, הופיעו בחנויות לממכר עתיקות בירושלים המזרחית – שהייתה אז בשלטון ירדני – קרעי פפירוסים ופיסות של מגילות-קלף ובהם קטעי טקסטים עתיקים בעברית. חלקם כבר הספיק להימכר לקונים מחו”ל ועורר עניין אצל מדענים ישראלים; התברר שבדווים הביאו אותם מחיטוטים במערות במדבר יהודה, שהיה בשלטון ישראלי אך נחשב אז כ”טרה אינקוגניטה” – ארץ לא-נודעת: היה ברור לכל מדען כי חובה לבדוק את המערות, אך ההתארגנות לכך ארכה למעלה מעשור שנים, והיה גם ברור שללא עזרה מאסיבית ומוחלטת מצה”ל שום דבר לא יקרה.
בשנת 1960 ניתן האות והמבצע יצא לדרך – חפירה בארבע מערות בארבעה ערוצים עמוקים של ארבעה נחלים הנשפכים לים המלח. על ההתארגנות ניצח צה”ל בספקו תחבורה במשאיות 4×4, אוהלי סיירים, מזון וסולמות-חבלים; המדורים לידיעת הארץ של התנועות הקיבוציות גייסו מתנדבים מההתיישבות העובדת; ולא פחות חשוב – החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה בירושלים הוציאה – לאחר תום החפירות – בזריזות ראויה לציון (תוך שנה) שני כרכים עוקבים בשם “מערות מדבר יהודה” (תשכ”א, תשכ”ב) עם כל הפרטים על ההתארגנות, החפירות והממצא המדהים שנחשף.
קבוצות החופרים בעונה הראשונה אורגנו במחזורים של שבוע או שבועיים; איסופם ופיזורם חל ברחבה שבחזית בניין פיקוד הדרום בבאר שבע, בנסיעה של כחצי-יום לכל כוון בדרך-לא-דרך מבאר שבע למערות ובחזרה. מעל כל מערה – בראש המצוק, הוקם מחנה-חופרים בניהול ארבעה ארכיאולוגים: נחמן אביגד, פסח בר-אדון, יוחנן אהרוני ויגאל ידין.
“השבועיים שלי” היו אצל יגאל ידין. התברר לו, עוד ביום שהגעתי, שאני היחיד שיודע להפעיל פנס-לוקס (כעין פרימוס – אבל לתאורה; הרי אני במקור מחדרה, לא?…); מיד מינה אותי לרדת למערה כל יום מחצית השעה לפני כולם להדליק את כל הלוקסים עבור החפירה (גנרטור חשמלי סופק רק בעונה השניה). בחפירה חולקנו לחוליות, וראש החולייה שלי היה סטודנט צעיר לארכיאולוגיה בשם דוד אוסישקין, אשר ברבות הימים יהיה אחד ממורי באוניברסיטת תל אביב…
יום אחד חפרנו בפתח המערה (“הטראסה”) ודי השתעממתי. לקחתי את הלוקס ונכנסתי למעמקי המערה, ומבלי משים פסעתי על קצהו של לוח-אבן גדול שזז קמעה וחשף בור. קירבתי את הלוקס אל פתח הבור – ונשמתי נעתקה: בתוכו היו חפצים – קופסאות, צרורות וגווילים, כאילו מישהו הניח אותם למשמרת – היום! כששבה אלי רוחי, קראתי לדוד; לאור הלוקס הבחנתי כי הוא החוויר: “אל תזוז ואל תיתן לאף אחד להתקרב”, מלמל ומיהר להזעיק את ידין. ידין הגיע מיד ושניהם הורו לי להתנדף… ובאמת, למה שאחד כמוני יהיה שותף לתגלית הכי משמעותית במערה – “ארכיון בבתא”.
הגבירה האמידה בבתא ממחוז עין-גדי נסה, כמו רבים משכניה, מערבה אל מצוקי מדבר יהודה והסתתרה כמוהם באחת המערות מפני הלגיונות הרומיים; אך שלא כאחרים – היא לקחה עימה את תעודותיה המעידות על קשריה המשפחתיים, החברתיים, עיסוקיה הכלכליים ועולמה הפנימי. ארכיון בבתא נחקר עד היום, בהיותו מקור ללא תחליף לידע על ההיסטוריה, המשפט, החברה וההתנהלות היום-יומית ביישוב – שולי לכאורה – בארץ ישראל, בתקופת שלטון האימפריה הרומית.
כמובן שביום השבת שבתנו מהחפירה. התפצלנו לשניים – קבוצה אחת, ואני בתוכה, גלשה מהמצוק לעין גדי, סוף-סוף להתקלח (ובדרך בחזרה עלינו דרך “מעלה האיסיים” והזענו כהוגן, אך מה זה חשוב – העיקר שהתקלחנו…). הקבוצה השנייה הלכה למערת המטמון, בנחל הסמוך, לראות את האוצר שלהם – מאות כלי פולחן מנחושת מהתקופה הכלקוליתית (האלף החמישי-רביעי לפני הספירה) שנתגלו, כרוכים יחדיו במחצלת, בתוך כוך במערה; ולעניין זה – יום אחד, במהלך החפירה, כשנחנו על כוס קפה בטראסה של מערת נחל חבר, ישבתי במקרה ליד ידין כשאמר: “יש לנו מזל שאין לנו כלקולית במערה שלנו וניתן לחפור אותה ישירות, ללא הקפדה על שכבות”. רצה הגורל, ובאותו הבוקר היו לי בכיס חרסים כלקוליתיים מהמערה (שהכרתי אותם היטב מנחל בשור). לא היססתי והגשתי לו אותם בשאלה: “ומה זה?” – “זה כלום”, ענה. לקח ממני את החרסים והשליך אותם למעמקי ערוץ הנחל…
יום אחד ירד מטר כבד עלינו, וזכינו לצפות במראה שלא יישכח: המפל היבש בנחל חבר שמתחת לנו – הגליש כמויות עצומות של מים, מים במדבר! המראה כה הדהים אותנו, שלא שמנו לב לכך שמשאית המזון לא הגיעה באותו יום כי לא הצליחה בדרכה לחצות את הנחל הגועש… בערב נרדמנו בראש הומה מהמראה ובבטן הומה מרעב…
אחרי יום החפירה האחרון במחזור שלנו חזרנו לבאר שבע במשאית הצבאית. רוב החבריא התכרבלו בשקי השינה ונרדמו בטלטולי הדרך, עד שבטלטול חזק אחד במעלה תלול נפתחה הדלת האחורית של הארגז – ואחדים משוכני שקי השינה נשרו החוצה… למזלנו האירוע הזה הסתיים בחבטות בלבד.
כשהגענו לבאר שבע, נכנסתי, ברוב תמימותי, למספרה כדי להסתפר. הספר היה המום: ” מה אתה רוצה שאעשה בגוש הבוץ העצום שיש לך על הראש במקום שיער?” – שאל, ובסוף לקח ממני פי שלוש מהמחיר הרגיל…
ולסיום פואטי: אני ממליץ לעיין ביצירה “מערת המטמון”, הסוגרת את ספר השירים “הנחלמים”, מאת ידידי המנוח יוסף (ג’ו) יחזקאל, הוצאת כרמל, ירושלים, תשס”ז. ג’ו חפר כמתנדב ב”מערת המטמון” בניהול פסח בר-אדון.
דן גזית, 31.08.2022
סיפורים מרתקים! לבושתי לא היכרתי את הפיסת ההיסטוריה האישית הזו שלך. גיליתי עולם ומלואו. תודה 🙂