לגבולות הגעתי בסוף שנת 1957, ולדעתי הייתי האחרון בגרעין א’ של “החוצבים” שחזר מהשרות הצבאי (וראו את הפוסט “המדים ואני” ). מיד בבואי הוסיפו עוד מיטה לחדר הצפוני בצריף המגורים, זה שבחזיתו מיתמרים צמד האקליפטוסים. בחדר הזה כבר שכנו אבי ואיזי; רק התיישבתי על המיטה, נכנס סדרן העבודה של הגרעין ופלט: ממחר אתה מסודר לפלחה; יקחו אותך לתל פרה – ויצא (לא לשווא מהלכת במשפחה שלנו עד היום האימרה: עדיין מגיע לי – כמו לכולם – “יום התארגנות”…).
למחרת עם שחר הגיעה ה”תחבורה” – ג’יפ חבוט, פתוח לחלוטין (ללא דפנות וגג), אמנם עם שמשה קדמית – אך היא היתה מקופלת קדימה על כיסוי המנוע; כמובן שגם מספר לא היה לו. כמענה לתמהוני אמרו: תיכף תבין. ובאמת, ברגע שיצאנו מתחומי הקיבוץ אפף אותנו ענן ערפל כבד ואטום לחלוטין, אלא שגובהו מעל פני הקרקע לא עלה על מטר אחד ומעליו – שמים זכים וטהורים. כדי לראות את תוואי הנוף ולנווט, הנהג היה חייב לנהוג בעמידה! הבנתי. הסבירו לי, הטירון, שתופעת הטבע הזאת חוזרת כמעט כל בוקר ורק כך ניתן להתקדם עם הג’יפ, שלדברי חברי מקורו בביזה שנערכה ברצועת עזה לאחר מבצע סיני, כשנה קודם.
בשם “תל פרה” כונתה כברת-קרקע נרחבת, שכללה ארבע חלקות-עיבוד בנות 800 דונם כל אחת, בעמק שבין שני רכסי כורכר רדודים, שמונה קילומטרים צפונית לקיבוץ (רכסי הכורכר הם הרכס שהיום הוא במרכז עין הבשור והשני הוא רכס עמיעוז, שבקצהו התל) . במרכזו, השטח נחצה בקו המים הראשי לגבולות, צאלים ומבטחים וכך היה כולו מרושת וגידלו בו בעיקר חיטה לזרעים, ומעט בוטנים ותפוחי אדמה (ושנה אחת ניסו גם אפונה לתרמילים, אך בדיוק ביום שתוכנן האסיף פרץ פתאום שרב נוראי, כל התרמילים נבקעו מהחום והגרעינים נשרו ארצה – וזה היה סוף גידול האפונה…). החיטה, שקבלה השקייה סדירה, הגיעה עד לגובה החזה והניבה יבולים לתפארת.
בעקרון, שטח תל פרה היה רצוף ושטוח, מלבד בשלוש נקודות: במרכזו, מצפון לדרום, חצו את החלקות שרידי סוללה רדודה למדי של מסילת-רכבת בריטית מימי המלחמה העולמית הראשונה, וחלקה הדרומי – שחצה התגבהות קלה – הפך לחפיר רחב; בדרום השטח צמחו שני אשלים חסונים שהטילו חסות על חורבה מלבני-בוץ; במזרח השטח, בצמוד לתל, ניכרו שרידי הקברים שנחפרו על-ידי ארכיאולוגים כשלושים שנה קודם לכן. כל ה”מכשולים” הללו חוסלו בעיבודים החקלאיים תוך שנה-שנתיים.
שמונת הקילומטרים של הדרך הישרה מגבולות לשטחי תל פרה היו עדים לכמה עלילות: חלק הגון מהדרך השיק לשדרת אשלים מפותחת, שתולדותיה נעוצות בעבר הרחוק כרחוב הראשי של ישוב עות’מאני שאפילו שמו כמעט והשתכח (אל חודרי?). שנים ספורות חלפו, ולאורכה של הדרך הזאת הוטמן סעיף ראשי של קו ירקון-נגב (שתפח יותר מאוחר לקו כנרת-מצפה רמון). בסיומו של היום הראשון לעבודתי בפלחה, כנזכר לעיל, לא חזרתי בג’יפ אלא יוסי – הפלח הוותיק – הוא שהושיבני ליד הגה הפורדסון הכחול, התמקם על כנף הטרקטור – וציווה: עכשיו תתחיל לנהוג! וכך, התאמנתי לראשונה בחיי בנהיגה ובהדרכת יוסי עברתי בשלום את המסלול מתל פרה ועד הסככה בגבולות.
מאחר והמרחק של שטחי תל פרה מהקיבוץ היה לא-קטן, העדפנו לא להחזיר הביתה בערב, אלא להותיר ללינת-לילה בשטח את הציוד היותר כבד, בעיקר טרקטורי-זחל, כמובן אם לא שהו בעבודה במשמרת-הלילה. לשם כך הקמנו, במרכז השטח ליד השיבר הראשי (שהיה מוטמן בתיבת בטון גדולה, כנהוג), ביתן לתפארת מחבילות-קש עבור שומר-הלילה. ככל שאני זוכר – אירועי גניבה או חבלה לא קרו שם. כמובן שגם לארוחות-הצהרים לא חזרנו לגבולות: בשביל מה קיים מרכז הענף? אשר המרכז היה מביא לנו (בג’יפ הנזכר לעיל) את המזון לצהרים ואפילו מארגן שולחן בביתן השומר. אלא מה – הבחור היה די שכחן וגם מפוזר לא-קטן ולפעמים שכח להביא… וזה עוד לא כלום: יום אחד הביא עמו גם את בתו הקטנה אראלה, שיצאה מיד לשחק בעודו מארגן את הארוחה. כשכולנו חזרנו הביתה ואשר עימנו, גרד הלה בראשו ומלמל: נדמה לי ששכחתי משהו בתל פרה אך איני זוכר מה … – אל דאגה, לילדה שלום.
בוקר אחד, כשהגענו לשטח, הופתענו לגלות בלב חלקת החיטה הגבוהה עיגולי-דריסה אחדים בקוטר של 15-20 מטרים כל אחד, ללא שבילי-גישה אליהם מכל כיוון שהוא. יש לציין, שבימים ההם טרם הגיע לארץ שגעון החייזרים, לכן התמיהה היתה גדולה. הפתרון לתעלומה הגיע עד מהרה מעבר לאופק – תרתי משמע – כאשר לפתע נחת באמצע החלקה מסוק צבאי ומיד נסק ושוב נחת; מצאו הטייסים מקום נוח להתאמן בו… אני מניח שהם קלטו מיד את נפנופי הידיים הזועמות שלנו ולא שבו יותר.
בימים ההם לימדה אצלנו מורה אחת מקיבוץ מגן, רבקה, שהיו לוקחים אותה בבוקר מהבית ומחזירים אותה בסוף יום הלימודים. בוקר אחד היו בעיות עם הרכב וביקשו מהפלחים, שנסעו בג’יפ לתל פרה, לקפוץ למגן ולהביא אותה. כמובן שהם שנעתרו לבקשה, אך חזרו דרך השטח ל”העביר” בינתיים כמה קווי-השקייה וגם מישהו אמר: רבקה, אם תעזרי לנו עם הקווים, נגמור יותר מהר…
וביום בהיר אחד, בשנת 2021, בוצעה חלוקה מחודשת של הקרקעות לישובים במועצה האזורית שלנו וגם שטחי תל פרה הוקצו ונמסרו לשכנינו, מושב עין הבשור. אך, נותרו הסיפורים (שחלקם עדיין לא סופר) כנכס-צאן-ברזל לדורות הבאים.
- הכינוי לשטחים שבהם עסקינן “תל פרה” היה שיבוש של שמו הערבי של התל, תל אל פארעה, שבו השתמשו הארכיאולוגים בפרסומיהם. התל נושק לגבולו המזרחי של השטח. שמו העברי הרשמי “שרוחן”, בעקבות המקרא והטקסטים ממצרים, עדיין נתון בוויכוח. תל בשם ערבי זהה מצוי מזרחית לשכם, ומזוהה כתרצה המקראית. “הולך בתל” – זהו קיצור אירוני לפעילות ארכיאולוג: “הולך בטל (בתל) ומעלה (בידו) חרס”…
דן גזית, 14.1.2022
אולי אפשר לחפש קשר לשם פארה בשיר הירושלמי המפורסם :פארה פארה בינט סאחרה אכלת זיבדה ווטין-
אקדוהו ,דבחוהו ואכלהו פיל טחין.
יש גם מנגינה