“הדפוס העברי הראשון בנגב” (ועוד על דפוסים עבריים ודפוסי התנהגות)

     בשלהי שנות הארבעים התגוררה משפחתנו בדרום העיירה חדרה, סמוך למקום עבודתו ה”רשמית” של אבי כמנהל העבודה הראשי של הפועלים הערביים הרבים במחנות הבריטיים שבסמוך (מלבד עיסוקיו הנוספים במדידות אזרחיות וב”הגנה”), ואני למדתי בבית החינוך לילדי העובדים על-שם חיים ארלוזורוב שבצפון העיירה. מכאן, שנאלצתי – בכל יום – לחצות את חדרה, מדרום לצפון – ובחזרה. לפעמים “תפסתי טרמפ” על בליטה אחורית של יצול-עגלה (ולא פעם מבצע כזה גרם לקרע במכנסיים ול”מנה” שקיבלתי בבית…) או התחמקתי מצליפת-שוט מהעגלון, אך לרוב הלכתי ברגל – והדרך היתה מעניינת מאוד: היא עברה דרך השוק הגדול, ההומה תמיד, הוויטרינה של חנות-הספרים של רפפורט, המרכז ההיסטורי של חדרה המוקף חומת אבני הכורכר והעיקר – בית הדפוס “דפוס אלף” שבפינת הרחובות שדרות רוטשילד ואחד העם. בית הדפוס הזה שכן בקומת הקרקע של בניין-קומתיים, ופתחו פנה לרחוב, מזרחה, וממנו עלה תמיד קול שקשוק מכונות ההדפסה וריחות אופייניים של צבע ושל דיו. עובדי הדפוס היו תמיד מאירי-פנים וכלל לא התנגדו לכך שתדיר נכנסתי למקום וסבבתי בין המכונות לבין משבצי אותיות העופרת בתבניות, הסדרים. אהבתי את המקום הזה.

       חלפו עשרות שנים. והנה, הגיע לידי דף-מכתבים רשמי של דפוס בארי, והקביעה שבכותרת לעיל התנוססה עליו (“הדפוס העברי הראשון בנגב”). זה הזכיר לי שהרבה לפניו (למען הדיוק בשנים 1916-17), פעל בבאר שבע דפוס שאמנם לא היה “עברי”, אבל הדפיס גם בעברית! ומעשה שהיה – כך היה:

       במסגרת הכנותיו לצליחת התעלה ולפלישה למצרים במלחמה העולמית הראשונה, ריכז השלטון העות’מאני כוח צבאי גדול בבאר שבע עד כי היא הפכה לקסרקטין ענק. באחד מרחובותיה הוקם בית דפוס צבאי שהדפיס, בין השאר, דו-שבועון תלת-לשוני (תורכי-ערבי-עברי ולעתים גם טור בצרפתית) שנועד להפצה בקרב הקצוּנה (ויש לזכור שקצינים יהודים לא-מעטים – כולל חלק ממנהיגינו לעתיד ובוגרי גימנסיה “הרצליה” – מהארץ ומרחבי האימפריה העות’מאנית, שרתו ברצון  – ואולי גם בששון – בצבא זה!). הדו-שבועון הזה, שנקרא “מוּסָוֶר צ’וֹל” (“הַמִּדְבָּר בתמונות” או “תמונות מדבריות” בערבית\תורכית), נשא סמליל (לוגו) עם ציור של נוף מדברי, לוחם חמוש על גמל ודקל על רקע שתי פירמידות (רק שתיים: הצייר לא היה מעולם בקהיר…) ועסק בעיקר בנושאים פוליטיים (=”פוליטרוק” לקצוּנה) וזוטות מקומיות. תפוצתו – 780 עותקים לקצינים מנויים בלבד (ויש לזכור, כי רוב הבד”א = בעלי דרגות אחרות – בצבא העות’מאני היו אנאלפביתים). את רוב המאמרים כתב עיתונאי יחיד שחתם בשמות-עט בדוּיים…

       ומה נותר לנו מכל זה? ובכן, כנראה שיצאו לאור בסך-הכל כ-12 עלונים כאלה, שמהם שרד ממש רק עותק אחד; העיתונאי היצירתי (ערבי מקומי) פרסם זיכרונות לאחר המלחמה, וגם קיים צילום של בית הדפוס בפעולה. עד כמה שידוע לי, עדיין לא אותר האחראי לטקסט העברי של צ’ול.

האתגר: לחפש עדויות לאתר הדפוס בבאר שבע העות’מאנית ולשלט את המבנה!

     ונחזור לדפוס בארי: המפעל הענק הזה, המעסיק מאות עובדים, מנהגי המכוניות להפצת תוצרתו בכל הארץ (– מקור בלתי-אכזב לטרמפים…) ועד לצעירים העובדים בו “בינתיים” עד שימצאו “סידור” יותר קבוע לחייהם. כל זה התחיל כשבעבר הרחוק אחד מהאבות של ראשוני בארי, בעל בית דפוס,  תרם לקיבוץ הצעיר מכונה אחת ממפעלו והיא שוכנה בצריף – ועד ש”דפוס בארי” קיבל זיכיון ארצי להדפסת המחאות-בנקים (“צ’קים” בלע”ז), כרטיסי אשראי והנפקת מעטפות-דואר פטנטיות שהוא המציא. כיום ניתן לסייר במפעל רק בתיאום מראש ורק בהדרכה מוקפדת של “איש מבפנים”. לשונות רעות טוענות שבארי הוא “מפעל שיש לו קיבוץ”, אך כוותיק באזור ובעל קשרים אני מעיד בשבועה, כי בארי הוא קיבוץ נדיר בקיבוציותו – ותרומותיו לארגונים ולעמותות-עזר ראויות להערצה. האם קיים קשר בין השימוש באותיות (הדפוס) למידות תרומיות – מומחים יחליטו.

    מכל מקום, היום כבר ברור לחלוטין כי כל הנבואות שהופרחו בעבר לחלל העולם בדבר “מותו הקרב של דפוס הנייר” עקב התפשטות האינטרנט ושאר שימושי הרשתות העולמיות אשר ייתרו את בתי הדפוס (כולל “עדשת המגע” החכמה העוקפת את הטלפונים “החכמים”) – היו עורבא פרח; להערכתי, ענף הדפוס דווקא פורח ומשגשג בשנים האחרונות: אפילו באזור קטן כשלנו יש שני בתי-דפוס ולשניהם יש תעסוקה.

דן גזית,  31.03.2022