על הטכנולוגיה שננקטה בכריית בארות בחבל הבשור בימי קדם כבר כתבתי באתר שלי (“דיפון תוך כדי כריית נדבך-נדבך” – עקב פריכותן של שכבות הקרקע). הפעם אני מנסה להקיף את כל מצאי הבארות, תוך ניסיון לשייך אותן לתקופות שבהן הן ניכרו. ברור לי לחלוטין שהשיוך הזה לרוב טנטטיבי גרידא, והוא יכול להסתמך בעיקר על תקופתו של האתר שבו, או בקרבתו, הבאר קיימת; כמו -כן, תיארוך כרייה סביר קשור לממצא הארכיאולוגי העתיק ביותר המצוי בשאריות החומר שהוצא ממעמקי הבאר – והתפזר סביב שפתו – תוך כדי שיפוצה בימי קדם. עניין נוסף הראוי לציון הוא שהמקורות הכתובים מעידים כי ברוב הבארות – אם לא בכולן – המים היו בעלי נטייה מסויימת למליחות, אך לרוב היא היתה יחסית סבירה לשתייה לאדם ולבעירו.
קבוצת בארות שאינה נדונה ברשימה זאת היא בארות שנכרו בעת החדשה, שבהן הגיעו למים מלוחים והן נזנחו (למשל במצפה גבולות וליד צאלים). יש להזכיר גם את קו הרכבת הצבאית הבריטית, שפעלה לרוחבו של חבל הבשור בין השנים 1918-1927 בין רפיח לבאר שבע, וכמעט בכל תחנותיה נכרו בארות לצרכי קטרי הקיטור; לבארות הללו כמעט ולא נותר זכר.
לא ראיתי לנכון להצמיד נקודות-ציון (נ”צ) לבארות, אלא להקל על הקורא בתיאור סביבתי שלהם.
להלן רשימת הבארות שנכרו בחבל הבשור לפי סיווג היסטורי משוער:
קדם-רומי: רוחייבה (רחובות בנגב); תל הרור; תל גמה; ביר קמלה (בנחל בשור, סמוך לתל שרוחן).
התקופה הרומית-ביזנטית: בארות חורבת חלוצה; באר ימואל (מצפון-מזרח לחלוצה); שלוש בארות בנחל שקמים; מפגש נחלי בשור-אסף; מחנה צאלים.
קדם-המלחמה העולמית הראשונה: יער בארי-דרום; חורבת מדור (מצפון לרעים); דרך המים (ממערב לרעים); בארות אופקים (ממזרח לתחנת הרכבת וממערב לה בנחל).
תקופת המנדט הבריטי: באר ג’ומעה אבו-עודה (נחל בשור); אבו-סוסיין (מערבה לרעים); בארות נחרור, אבו-בקרה, באר הלמות, באר שרוחן, מאגר נירים ;בארות רבובה (רואייבה) מצפון לגבולות; באר חוות נבון (מדרום למגן); באר מדרום-מערב למגן; באר בכניסה לגבולות.
סיכומים מספריים:
4 בארות קדם-רומיות
11 בארות ביזנטיות
6 בארות קדם-המלחמה העולמית הראשונה
1 המלחמה העולמית הראשונה (במפגש הנחלים בשור-אסף). (*)
17 בארות מתקופת המנדט הבריטי
סך הכול 39 בארות. ברור לי שבתקופה הביזנטית נכרו יותר בארות בחבל הבשור וכנראה שלא איתרתי את חלקן. מכל מקום, נראה שבאתרים הביזנטיים הגדולים העדיפו להפיק מים מהפניית זרימות מי הגשמים אל בורות מטוייחים.
לסיכום זה יש להוסיף 6 בארות באזור משאבים (עסלוג’), באר אחת מצפון לה – ביר תורכיה (ליד הכניסה למשאבי שדה) ובאר אחת מדרום לה (ביר הדאג’). ממערב לרביבים קיימות 2-3 בארות בשטח האש שלא סקרתי; ממזרח לרביבים, בגדת נחל בשור, קיימת באר אחת פעילה. לאורך נחל גרר מצויות בארות סתומות אחדות.
תופעה נוספת ש”עליתי” עליה היא שרידי בארות סתומות שקיים קושי באיתורן. אין לי מושג מדוע סתמו בארות, מי עשה זאת וכמה ישנן כאלה. אם קיימת כאן בעיית בטיחות – הרי אפשר בקלות לגדר את פתח הבאר {ממש מול עיני, צה”ל אטם באר היסטורית שקשורה בראשית יישוב הנגב – באר אסנת (ביר-א-סאני) בנחל בשור– בנימוק ש”כאן עוברים כוחות רבים ויש סכנה שמישהו יפול”…}. בארות סתומות לדוגמה – באר בגדת נחל בשור, צפונית לצאלים; 8 (!) בארות בשרידי הכפר רואבייה, צפונית לגבולות; 2 בארות ליד תל שרוחן.
ואם בעניין בארות בנגב עסקינן – הרי חובה להזכיר כי החל מסוף שנות העשרים של המאה הקודמת ועד “המרד הערבי” שפרץ בשנת 1936 , שיפץ השלטון הבריטי עשרות בארות בצפון הנגב, חלקן קדומות; פעילות זאת בוצעה על-מנת לייצב את נוודות האוכלוסיה הבדווית ולשפר את הפיקוח עליה. על מבני-העל של רוב הבארות הללו חרטו הקבלנים את תאריך שיפוצן, למשוש-ליבם של החוקרים (למשל בבארות אבו-סוסיין, בבארות אבו-בקרה ועוד)…
יש לציין, כי בסקר רגיל – לעתים קשה להבחין בין שרידי באר או שרידי בור-מים; אפילו משלחת הארכיאולוגים הבריטיים, שסקרה בשנות ה-30 של המאה הקודמת את סביבת תל שרוחן, לאחר חפירתו, טעתה בזיהוי שכזה.
ולסיום – הערה סמנטית: בספרות המקראית, המונחים “באר”, “בור” (או בור-מים) ו”עין” משמשים בערבוביה, ובטקסטים לא קיימת אבחנה ביניהם (וכך גם בשפה הערבית הספרותית!); אני מניח (אך אין לי הוכחה לכך) שרק בעת החדשה, בשפה העברית המודרנית, שלושת המונחים הללו קבלו את פירושיהם הנבדלים.
(*) במלחמה העולמית הראשונה שהו בצפון הנגב, במשך כחצי שנה, כחצי מיליון חיילי הצבא הבריטי ונספחיו שעלו ממצרים מול האימפריה העות’מאנית. הבריטים העדיפו להשקות את צבאם (כולל רבבות סוסים, פרדים וגמלים) בשאיבה מנביעות נחל בשור ואגירת המים האלה בבורות המים מהתקופה הביזנטית, הנפוצים בשטח.
דן גזית, 1.9.23