בצפונו של אזור הר הנגב, בערך במחצית המרחק בין בקעת באר שבע למעבר ניצנה, מצויים שרידי הישוב הנבאטי-ביזנטי שבטה. בראשיתו היה כפר חקלאי על הגדה הצפונית של סעיף מסעיפי נחל לבן והותיר אחריו שם שרידי עיבודים, מאגורות וניצול מי זרימות-חורף. לאחר תקופת נטישה התפשט הישוב במעלה המדרון. בתקופה הביזנטית, עקב מיסוד תנועות הצליינות הנוצרית לעבר סיני, הוקמה כנסיה גדולה ומפוארת כ-250 מ’ מצפון לכפר, במערב השלוחה שכנראה עבר בה אחד ממסלולי הצליינות. בסמוך לכנסיה, מדרום-מזרח לה, נבנה קומפלקס צפוף של מבני מנזר, בתי מלאכה ומרכזי-ייצור שהתחבר – בסופו של תהליך – עם הכפר הקדום שבדרומו והשלים תמונה של ישוב מכונס, אופיייני ליישובי הנגב דאז, כשהקירות החיצוניים שלו מתחברים ויוצרים מערכת מוגנת לישוב צפוף בעל מבנים גבוהים המנצל את צפיפות קירותיו להצללה של סימטאותיו מקרינת השמש. לצרכי הישוב הוקמו גם שתי כנסיות. מעבריה הצפוני והמערבי של כנסיית הצליינים – שבלטו מקו הקירות החיצוניים של הבתים הפרטיים – נותרו הביצורים שהגנו עליה עוד מזמן היותה בודדת בשטח.
לאורך המאה ה-19 ובשליש הראשון של המאה ה-20 זכתה שבטה לביקורי רוב הנוסעים האירופיים בנגב, ובשנות השלושים של המאה הקודמת אף “עברה טיפולים” ממשלחת קולט האמריקנית, שבצעה חפירות, בדיקות ושחזורים גם בישובים קדומים אחרים בנגב והותירה אחריה גם צילומים, אך רוב הממצא הושמד בהצתה.
עם הקמת המדינה, חלק מהעלייה הגדולה הופנה לעיירות הפיתוח בנגב. כדי להתגבר על המחסור במקומות עבודה, אורגנו על ידי המדינה “עבודות-דחק” שונות, ובין השאר זכתה שבטה ל”חפירות ארכיאלוגיות” נרחבות על-ידי עובדים בלתי-מקצועיים. המבצע הזה, בניהולו של הארכיאולוג מיכאל אבי-יונה, התרחש בשנים 1958-9; דא עקא, לאור התוצאות נראה כי בשטח עצמו – העניינים היו יגעים למדי (אולי עקב פיקוח רופף), והחורבה העצומה (מעל ל-80 דונם!) לבשה אופי שלעתים כלל לא התאים למקור… נתחיל במתאר הישוב: מפות שבטה וצילומי האוויר שלה משרים רושם של ישוב מתוכנן, שברובו הרחובות נוטים להיות ישרים למדי. הגיוני, לא-כן? לא פלא שמיטב החוקרים אף מכנים את הישוב “עיר”.
אך אללי! צעדה רגלית קצרה ברחובות הישרים מצביעה על מספר מעשי אונס ממש: ברחוב שבמקור היה בו עיקול – חלה בו האמרה “והיה העקוב למישור” על ידי חיתוך פינה של מבנה… בדיקה מעמיקה מראה שבגרעין העתיק יותר של הישוב (בדרומו ובמרכזו) – אין כמעט רחובות ישרים אלא שלל סימטאות צרות בין המיבננים (מבנן – מקבץ מבנים במתחם משותף ואשר קיים ביניהם קשר). רחובות ישרים “אמיתיים” קיימים בעיקר בין הישוב הוותיק לבין “השכונות החדשות” יותר, בשוליו הדרום-מזרחיים והצפון-מערביים; שכונות אלה נראות כשיכונים “עממיים” שכנראה תוכננו והוקמו בידי הממסד ומכילות שורות של דירות-מגורים זהות.
כיום, הכניסה הרשמית לאתר שבטה ממגרש החנייה מתועלת לרחוב רחב וישר (בעל עיקול אחד) המוביל ישירות אל אחד מכיכרות הישוב. בדיקה קצרה מעלה כי מפלס הרחוב הזה נמוך בחצי-מטר לפחות מחלק ממפתני הכניסות למבנים שבשני עבריו. מכאן מסתבר, כי בעת ה”חפירות” – הרחוב הזה הועמק אל מתחת למפלסו המקורי; בנוסף לכך, בדיקת המפתנים הללו מצביעה על שיחזור לקוי – חלקם אינם אבני-מפתן כלל אלא קורות עיליים של משקופים, אחדים אף מעוטרים בגילופים טיפוסיים! (ממש כדברי חז”ל “כאסקופה הנדרסת”…).
דוגמה כואבת נוספת היא גורל הנרתקס (אולם-מבוא רחבי) של הכנסייה המרכזית בישוב. מדרום-מערב למבנן הכנסייה נפרצה, במסגרת העסקת המובטלים הנזכרת לעיל, סמטה ישרה המנכסת את הנרתקס לצרכיה; הדבר בולט מאוד בשטח – כל תשתית הסמטה נותרה חשופה ללא כל ריבוד, אך קטע הנרתקס הגזול מהכנסייה נותר מרוצף בקפדנות באריחי אבן…
ידוע לי שלא מזמן הפכו מדרגה בכניסה למבנה בדרום הכיכר הנזכרת לעיל והסתבר שכתובת חשובה נחקקה עליה, אך האבן היתה הפוכה והכתובת היתה טמונה בקרקע…
כרגע אין לי רעיון מעשי כיצד – אם בכלל – ניתן או כדאי לתקן את המעוות; לעומת זאת, חובה להקים צוות שימצא דרך להביא את התופעה לידיעת ציבור המתעניינים, בבחינת “לפני עוור לא תיתן מכשול”.
גבולות, 22.12.21
בהיסטוריה אף פעם לא הייתי חזקה, אבל כילדה ערי הנבטים בנגב – שבטה, ממשית, עבדת – הילכו עלי קסם. ההצלחה כולה שלך.